פתחתי בבוקר את הדלת,
ושלג.
מקצה ההר שמעלינו
עד הבקתה
דרך החורשה שמתחתיה,
כמה רחוק שרק
עין יכולה לראות
מלא הכל בלבן הזה
שאני כל כך אוהב.
הגחלים האחרונות עוד
לחשו בוקר טוב מהאח
ונדמו, ישנות אחרי
משמרת לילה ארוכה.
ארנבת
גירפה קצת שלג
מפתח מאורתה
שמתחת לעץ
(הסוחב כל כך באומץ
 את משקל האחריות)
וחייכה לרגע,
אליי,
או אלינו,
או סתם ככה לעולם השלו שמסביב.
מין יום שכזה
שהופך את כל התכניות
לדחופות הרבה פחות
רחוקות פתאום.
רק האוויר המשכר שבחוץ,
החום שבפנים,
והשלג.