ומרחוק אורות הבתים מתערפלים ומתחבאים מאחורי עשן. בבתים האח
בוער ופולט את שאריות הבעירה דרך הארובות השמיימה.
ולמעלה, למעלה רק כוכבים נוצצים, מביטים חלופות, מאירים
קלושות. ענני העשן מן הארובות שטים על גבי הרוח ומדי פעם
חולפים מעלי ומסביבי, מסתירים את הנשקף אליי.
ולמטה, למטה מה ?  מתחתי רחובות ריקים. מדרכות שצעדים אחרונים
עוד נשמעים בהם,  נקישות קצובות של סוליות ממהרות ומהדהדות
פנימה, חזרה אל הבית. ובפינות רחוב פתחי ביוב מעלים אדים
ומערפלים את הרחובות הסמוכים, הדוממים.

הגג, לחות לילית עוטפת אותו ובידי השעונה עליו אני חש את
חלקלקותו. ציפורני אוספות אליהן את הטחב שמזה שנים צומח כאן
פרא. הטחב משאיר את סימניו הבוציים אל אצבעותיי וחלקים ממנו
מצאו להם מקלט תחת ציפורניי המוזנחות.

והאוויר, תאר לי את האוויר. האוויר סמיך ורטוב, ריחו רענן וזקן
כאחד. וכאשר נושם אני מחליק הוא ונשפך במורד גרוני כיין עבש
במיוחד. האוויר מסביבי ערפילי הוא ובתוכו חולשות להן ציפורי
לילה לבנות שאת שמן מעולם לא טרחתי להכיר.

ואתה ? אני ישוב על הגג. מכנסי קרועים ובלויים הם. ידי האחת
שעונה על הטחב, השניה מונחת בחיקי. שיערי גזוז, פני גלוחים,
שפתי סדוקות.

ועיניך, הדומעות הן? לא. דמעות ממעטות לגיח אל עיניי השקועות.
מבטי עוד צלול הוא.
אני מביט כעת אל מעבר לחומה.