ואני בתוכי זועקת.
ועולם ומלואו זועק.
איה הבן? איה הילד?
אבוי לדממת האויר השותק!

מבעי הפנים, המוכים ביגון
אל מול האם המבכה.
פני אנשים שלא ידעו אל נכון
מה לומר. ודממתם הנוראה!

וזועקת האם המיוסרת.
קולה של אם יהודיה.
דרישתה קשה ונוקבת.
אין מענה בדומיה.

רגעים רבים הדממה נמשכת.
אנשים מרכינים ראשיהם.
היא תרה בעיניה, מאחד לשני
מבטה הוא עינוי להם!

ואז, פולח את הדומיה, נשמע הקול.
ונשמתם של כל הסובבים נעצרת.
עיני האם בפתיעה מתרחבות,
לאט ובמאמץ היא נושמת.

לאחר רגע אינסופי נוסף,
נשמטת לפתע אחיזתה.
היא נופלת בזרועות אוהבים-מכרים,
ומבכה את מתה.

והדמעות, כמו מפתח קסמים,
משחררות את כל הנאסף.
ובכי נשמע מפי הנשים
ובכי גברים וטף.

אה הא! לאחר ימים אחדים
הוא נטמן בעפר.
ולנצח ילוונה זכרון אותם הרגעים:
קולו של שופר.