מהרגע הראשון שראיתי אותך-שמתי עליך עין
היית חמוד ומצחיק, וסחפת אותי בשגעונות שלך
זרקת לי מחמאות ורמזים בלי חשבון, וכמובן שאני לא נשארתי
חייבת...
ככה היינו נפגשים, מדברים בטלפון, רוקדים...
ואתה רקדן מדהים, אמרתי לך את זה לא פעם
הייתי סוחף אותי כך בצעדיי הריקוד שלך, והייתי מרגישה שרק אני
ואתה נמצאים על הרחבה...
כך לאט לאט מצאת חן בעיניי יותר ויותר, מצאתי את עצמי חושבת
עליך יותר ויותר...
עד שאזרתי אומץ והצעתי לך לצאת מתישהו
ותאמין לי, זה לא היה קל בכלל
אתה הסמקת
אמרת שזה מאוד מחמיא לך, והסכמת
ולא הייתה מאושרת ממני באותו רגע
שבוע שלם לא שמעתי ממך לאחר מכן
שבוע שלם שבו לא יצאת לי מהראש אפילו לרגע
חיכיתי שתתקשר, משהו...
חיכיתי לשווא.
ואז, הרמתי אליך טלפון. אני לא אוהבת ללכת סחור-סחור.
ביקשתי לדעת איפה אני עומדת.
ואתה? אתה אמרת שאתה מבולבל... שיש לך בלגנים במשפחה כרגע, וזו
ממש לא תקופה טובה בשבילך להתחיל קשר עם מישהי
ואני? אני נשארתי לבדי... פגועה.
לא האמנתי בחיים שתוכל לעשות לי דבר כזה!
אתה בנאדם מתוסבך, זו דעתי, אתה לא יודע אפילו מה אתה רוצה
מעצמך. אין פלא שלא הייתה לך עדיין מערכת יחסים עם מישהי... זה
לא שאתה נראה לא טוב, זה לא שאין לך אופי טוב, זה שאתה פשוט
מתוסבך...
אז עכשיו אני אוספת את עצמי, וממשיכה הלאה, אבל אתה עוד תצטער
על זה במבט לאחור... כי שנינו יודעים, שאני הייתי מסוגלת לתת
לך משהו שלא תקבל בחיים ממישהי אחרת...
חבל, יכול היה לצאת משהו מאוד יפה בינינו
אבל האהבה הגדולה שלי כלפיך הפכה לשינאה גדולה.
ואני יודעת, שיעבור זמן ויהיה מישהו חדש בעולמי, ואתה כבר לא
תהיה בראשי.
אז אני כותבת לי את המכתב הזה, כתוב שחור על גבי לבן, מכתב שאף
פעם לא תקרא, ובו כתובים דברים שלעולם לא תדע.
פשוט שופכת את כל מה שאני חושבת ומרגישה על גבי הדף הזה
דף שמן הסתם יקבר במעמקי מגירתי, ולא יראה עוד אור יום
לעולם...
אכזבת אותי,
אני.