בשביל בודד
במדרון התלול אשר ממנו עכשיו היא יורדת
יפה, ענוגה
וזר פרחים לראשה
כמו האביב היא עכשיו עוזבת.

היא ארזה כבר הכל, את כל הרגעים
כל הרגעים שלא אשכח בחיים
ופה קר וחשוך.

עצוב, אני לבדי נותרתי
מה לא אתן בשביל רגע נוסף
שוב להרגיש את לחיה הרכה
את מגע ידה המלטף בחום.

והיא שם במקום, אשר אליו חזרה
מחייכת בשקט ומוחה הדמעה.

ואני פה למטה, באותו המקום
רק מחכה להתעורר מחלום
ואז אני נזכרת
שבחלון שוב שלכת
לבד מחייכת בשקט, בשקט
ומוחה הדמעה ונזכרת.