אז את יושבת מול המחשב, ובא לך להשתפך. לדבר, ולדבר, בלי
שמישהו יענה. את נכנסת לבמה, שמה את הדיסק של משינה. את אוהבת
את משינה, הם מרגיעים. מוזיקה טובה, אפילו אבא מדי פעם מקשיב.

יש לך הרבה מה להגיד. דברים כאלה שאת חושבת עליהם כל הזמן, אבל
אין להם קשר לכלום. כמו מילים בשיר שלשלמה ארצי, שבחיים שלי לא
הצלחתי להבין אותו.
דברים שאת מתה שיידעו, ואין איך לספר.
איך שאת תמיד חושבת על סבתא שלך, אפילו שהיית רק בת 5 כשהיא
נפטרה. שלא עובר יום שאת לא חושבת עליה, לפחות לשניה. או על
דוד שלך, שנפטר לפני ארבע שנים, ומאז הצלחת לבוא רק פעם אחת
לאזכרה כי זה בא לך בצורה כזאת פתאומית, התאונה... שאת תמיד
מרגישה אשמה, שלמרות שאת יודעת שלא יכולת לעשות כלום תמיד יש
את ההרגשה הזאת של 'מה אם הייתי קמה שניה מוקדם יותר בבוקר,
אולי זה לא היה קורה' ואת נזכרת בחיבוק שלכם, בפעם האחרונה
שראית אותו. וזה לא שהייתם כל כך קרובים אפילו.
ואת חושבת על בריטה, שהיא הסיבה שאת חיה, ועל זה שלא ראית אותה
כבר שלוש שנים, או שזה כבר יותר? שאת אוהבת אותה יותר יותר עם
כל רגע שעובר, וכשהיא מספרת על החבר החדש שלה את לא יכולה שלא
להרגיש קצת קנאה, ולקוות שזו היית את במקומו.
ועל זה שאת לבד, ורוצה לא להיות. אבל בכלל אין לך כח למערכת
יחסים.או שאת רק אומרת את זה לעצמך כדי שלא תרגישי כל כך
גרוע?
נמאס לך לשקר לעצמך.
נמאס לך לשקר לכולם.
נמאס ל להיות לבד, נמאס לך להיות ביחד.
ואז את מרימה את העיניים מהמסך, ואת רואה שהעצב קצת עבר, את
כבר לא כל כך בדיכי כמו שהיית.
אולי זה לא כל כך נורא...