להקה ענקית של עורבים התמקמה עכשיו מול החלון שלי, על העץ
המצ'וקמק. ואני מדברת על ענן עורבים, לא איזה חמישה נחנחים
כאלה. להקה. יש פה משהו כמו 25, אולי קצת יותר, רק שהם כל הזמן
זזזים ואני לא מצליחה לספור. תפסיקו להתחלף כבר, אני מסננת.
אמרתי את זה או שרק דמיינתי? אני כבר לא בטוחה. אבל הם ממשיכים
להגיע, זה בטוח. ושתי יונים מטומטמות יושבות על החוט טלפון
ובוהות בהם בנונשלנטיות מרגיזה. תמיד ידעתי שיונים הן טיפשות,
אבל עד כדי כך? ופתאום אני קולטת שהעורבים ממשיכים להתפרש, לעץ
המצ'וקמק השני. וכל כמה זמן איזה שניים עפים, ובמקומם מגיעים
ארבעה. או שזה השניים שחזרו עם עוד שניים, כדי ללוות אותם
בדרך. כנראה שהיונים קלטו משהו בכל זאת, כי הן ברחו. עכשיו זה
רק אני והעורבים. הם עפים מעץ לעץ כמו אחוזי טירוף, ואני יודעת
שזה רק עניין של זמן עד שהם יחליטו לעשות משהו קיצוני. זה אומר
שאני אצטרך להשאר פה ולהשגיח עליהם.

מושפעת מפחד ותיעוב בלאס וגאס, ונעים לי עם זה