כביש מהיר. מונית אופל ישנה ומלוכלכת. נהג ממוסטל ששר שירים עם
הרדיו. אתה נוסע בלילות ומסתכל החוצה. רואה פסים עוברים.
ועוברים. ועוברים. הזמן עובר לאט. המוזיקה לא משתנה. מוזיקה של
לילה. קצת קצבית וקצת רגועה. עוד מעט כבר ארבע. צלצול בפלאפון.
כמובן שטעות במספר, מי כבר יכול להתקשר. בדרך לשומקום.

"אני בתוך הבית נמצא, בתוך החדר האנטימי שלי, האינטימי שלי -
שלי החדר."

הדרך משתנה. מאוטוסטרדה ארוכה, לכביש מפותל. כפר שומם. חושך,
אפילו פנס אין. הלגאג' שלך בבאגאז', אחרי שעזבת את הבית, בדרך
לחפש מקום יותר טוב. בשלוש לפנות בוקר. הנסיעה הזאת תמשיך
לתמיד. מין נוודות מוזרה. בדרך לשומקום.

"ובתוך הדפים, של הזמן שאבד, אנשים נגמרים, ברגע אחד אמפריות
נופלות, לאט."

מונית מעופשת. דרך מוזרה. לגאג' בבאגאז'. אתה אמור להיות בבית
ישן. אתה מתחיל לשיר עם הנהג. שיר ועוד שיר ועוד שיר. אולי כבר
תהיה מסטול כמוהו. אומרים שהפסיכולוגים הכי טובים הם הספריות
ונהגי המוניות. אתה תקנה לך מונית, אולי אפילו אופל ישנה,
תתחיל חיים חדשים, ותיסע יומיום, עם לגאג' בבאגאז', בדרך
לשומקום.