כשהוא היה רוקד, האדמה הייתה רועדת. וכשהאדמה הייתה רועדת, כל
הקהל היה מריע.וכשהקהל היה מריע הוא היה שמח בחלקו, פורס חיוך
רחב וממשיך לרקוד. כמו מחול אינסופי היה הוא רוקד בעליצות,
כאוויר לנשימה, מים לצמא ואוכל לרעב. ואז בא אותו היום, היום
בו האדמה תמה לרעוד.היום בו הקהל הפסיק להריע.היום בו חיוכו
הנצחי נגמר וכך גם המחול.
הוא היה במהלך עוד ריקוד באותו היום, הריקוד שהסתמן כריקודו
האחרון. מול קהל גדול שהריע ושיבח הוא פסע הלוך ושוב, הלוך
ושוב על האדמה הרועדת. ואז, במפתיע, כמאין חושך במאור הוא מעד
על הארץ שהפסיקה לרעוד,הביט בקהל שהפסיק להריע  וצנח אל המחול
האחרון. ככלות הכל, הוא התייצב זקוף.בעצם, חצי זקוף.רגלו האחת
נעמדה באבירות בעוד השנייה הייתה מכופפת לה,שבורה, חצויה,
קרועה. ואיך שרגלו נשברה ליבו נקרע, ואיך שליבו נקרע המחול
נפסק.הקהל קם ממקומותיו ונעלם מן האולם. ורק הוא, חצי זקוף
נעמד דום בחשכה.