זה היה יום קיצי מאוד טיפוסי, היה מאוד חם והדס שוב הודתה
לאימא שהחליטה לעבור לירושלים ולא להישאר בת"א איפה שכל הלחות
הדביקה.
היא בדיוק עמדה להיכנס לחדר של הפסיכולוג שלה, היא נמצאת אצלו
כבר איזה שלוש שנים בערך, מאז שההורים שלה התגרשו, הם היו
בטוחים שזה יפתור את כל הבעיות במקום לשבת ולפתור אותם איתה
ביחד כי ככה הם היו, בורחים מבעיות ונותנים למישהו אחר את
העבודה.
אבל הדס כבר הייתה רגילה לזה ולא עשתה מזה כזה עניין.
החדר שלו היה מאוד חמים ונחמד, היא הכי אהבה לשכב על הכורסה
שלו מעור ולדבר כמו בסרטים.
למרות שהפעם זאת לא הייתה הכניסה האדישה והרגילה שלה, אלה היא
התפרצה בסערה, בוכה ומייללת וישר נשכבה על הספה.
הפסיכולוג שעוד לא הספיק להבין איך היא ככה נחתה עליו שאל
:"הדס הכל בסדר?!"
"לא הכל לא בסדר!!
אתה לא תאמין מה קרה לי אני לא יודעת מה לעשות....
נמאס לי ממנו הוא כזה מטומטם היתי צריכה להקשיב לכולם ולהתרחק
ממנו..."
"אולי תשתי כוס מים ותירגעי וספרי לי מה קרה..."
"טוב בסדר...הכל התחיל לפני חודשיים וחצי...
זוכר את יובל זה שסיפרתי לך עליו החבר החדש שלי.
אז הכל היה פשוט מושלם הינו מתאימים מכל בחינה כמו כפפה ליד!
תמיד נהנו, צחקנו ואהבתי אותו בטירוף, ואז הגיע התאריך שבו
אנחנו יחד חודשיים!!
הוא לקח אותי למסעדה מפוארת כזאת בת"א, ואמר לי שהוא אוהב אותי
ובצבא הוא חושב רק עלי כל הזמן...אתה יודע כל השיט הזה.
בסוף זה הסתיים בזה שאנחנו במיטה שלו שוכבים, וכן אני לא בתולה
יותר, למרות שזה כאב בצורה אסטרונומית שמחתי כי ידעתי שהוא
נהנה והיה לי חשוב שהוא ייהנה, וזה היה ברור שזה יגיע בסוף
השאלה מתי.
שבועיים אחרי זה התגלה לי שהמחזור מאחר וששכחתי לקחת גלולה!
ישר התקשרתי לסיוון שנינו הלכנו לסופר וקנינו ערכה לבדיקת
הריון...
אחרי שש בדיקות התגלה שאני בהריון כי כולן היו חיוביות!
לא ידעתי מה לעשות היתי בהיסטריה אז התקשרתי ליובל וסיפרתי לו
הכל, הוא היה גם בהיסטריה, ואז התגלה שלא רק ששכחתי לקחת גלולה
אלה גם שהוא לא השתמש בקונדום!
הוא אמר לי להירגע ושעוד יומיים הוא בסופשבוע בבית ונדבר אז.
אחרי יומיים נפגשנו, הוא שאל אותי עם שכבתי עם עוד בנים מאז?
ואמרתי לו שלא! שאני בחיים לא יבגוד בו. הוא אמר שהוא לא מאמין
לי ומאיפה לו לדעת שהילד באמת שלו?!
אמרתי לו שאין סיכוי שאני ישכב ממישהו אחר אלה עם כן אלוהים
החליט להכניס אותי להריון...
הוא עדיין לא האמין לי וצעק עלי שתמיד ידע שאני שרמוטה ושהילד
בטוח לא שלו, שהוא עדיין לא סיים צבא ויש לו את החיים לפניו.
כאילו שלי אין אני רק עולה ל-יב'!
זה הסתיים בזה שאני הלכתי ממנו בוכה הביתה ובלי ידיעה מה
לעשות.
יובל לא התקשר אלי מאז ולא ענה לשום טלפון שלי.
פניתי לרופא נשים והוא אמר שבגלל שאני קטינה אז הניתוח יעשה
בחינם אבל צריך אישור הורים.
אז אורן שהוא ידיד ממש טוב שלי עשה לי מכתב ממש ממש משכנע
והלכתי יחד איתו ועם סיוון למרפאה.
עשיתי הפלה, יובל כנראה שמע על זה מחבר משותף והוא התקשר אלי
שלושה ימים אחר כך "כאילו הוא לא יודע...וכאילו אכפת לו
באמת..."
"הדס מצטער אבל נגמרה השעה שלנו, תצטרכי להמשיך שבוע הבא..."
"מה ככה אתה מסיים איתי?! שבוע הבא!? אין לך אפילו עצה להביא
לי?!"
"הדס להתראות!!!"
הדס יצאה פגועה מחדרו של הפסיכולוג ומאז היא לא התקרבה לאף בן,
עברו כבר שנתיים והיא עדיין באותו דיכאון, המחשבות על איך יכל
להיראות הילד שלה, מה קורה עם יובל?
אכלו אותה לאט לאט.
אל הפסיכולוג ההוא היא לא חזרה, אבל היא גם לא המשיכה בחיים,
כאילו נשארה אותה ילדה שעולה ל-יב', בסוף היא התאבדה, בלעה 40
גלולות שינה שאפסה כל אותן שנתיים.
היא בלעה אותן באותו תאריך ששכבה עם יובל, וכתבה מכתב: אחד
להורים שלה, אחד ליובל, ואת זה, שכולם יזכרו מה עבר עליה, מה
זה גרם לה ושאף אחד לא ישאר עם השאלה למה היא החליטה לעשות את
זה.
כול החברים שלה נכחו בהלוויה, יובל עמד בצד נישען על העץ עם
חברה שלו, אחת שהכיר חודש אחרי "המקרה עם הדס".
אותו פסיכולוג עזב את מקצועו כי אמר שנכשל ברגע הכי מכריע של
המקצוע-לעזור ולהקשיב- ואחד כמוהו לא צריך להמשיך.
יש כאלה שאומרים עליה שהיא הגזימה מידי ולקחה קשה, יש כאלה
שהבינו ויש כאלה שהעדיפו לא לשפוט אותה.