הכיסא, שעד לפני דקה היה ממש נוח, פתאום הפך למכשיר עינויים.
הרגשתי דקירות בכול הגוף וכפות הידיים שלי נהיו דביקות מזיעה.
"מה זאת אומרת, גידול?" שאלתי אותו. "עקב התלונות והסימפטומים
שלך, החלטנו לערוך את כל הבדיקות שעברת בשבוע האחרון." אמר לי
הרופא. "יש לך גידול בחלק האחורי של המוח. הוא התפשט הרבה יותר
מהר משציפינו וכבר אין אפשרות לנתח." הוא הביט בי וחיכה
לתגובה. ראיתי הרבה סרטים כאלה. רובם די מטופשים, אבל דווקא
עכשיו לא היה לי מה לומר. מעניין מה דרוש מרופא על מנת לומר
לחולה שלו דבר כזה. לשבת מול אדם ולומר לו שהוא הולך למות.
למות? "רגע, אז אני הולך למות?" שאלתי אותו בבהלה.

"כן."

זהו. מילה אחת יחידה, שוקלת חמישה גרם בערך, תלוי בניקוד,
ובמצבים מסוימים שוקלת כמו בניין. אני חושב שציפיתי ליותר.
בנאדם שמבשרים לו את מותו, מצפה שיהיה ארוך יותר. הסבר מפורט
לפרטי פרטים. איך, למה, כמה, "מתי?" שאלתי, "כמה זמן נשאר לי?"
הוא קם מהכיסא, כנראה מעצבנות והתחיל ללכת סביב עצמו בחדר.
"אני חושב, וכן כמה עמיתים שדיברתי איתם, שנשאר לך בערך שבוע."
התחלתי לצחוק. לא חשבתי על משהו טוב יותר לעשות. צחקתי כמו
מטורף מסרט מצויר, עם להחזיק את הבטן וליפול מהכיסא. "אדוני,
אתה בסדר?" הרופא הסתכל עליי כעל מטורף, ובצדק. "כן, כן. אני
בסדר," אמרתי בין צחוק לצחוק, "זה בטוח? אין אפשרות שטעיתם?"

"זה בטוח, אדוני. לפי הבדיקות פשוט לא תפסנו את זה בזמן."
נהייתי רציני שוב. התחלתי להבין את המשמעות של הכול. הרבה
פעמים בתור ילד, וגם בתור מבוגר, שיחקנו ב 'מה היית עושה אם
היה לך יום אחד לחיות?' ותמיד היו את התשובות האינפנטיליות
האלה, כמו סמים, וזיונים, וכל השטויות האלה שכביכול אין אומץ
לעשות במצבים נורמאליים. אבל עשיתי הכול כבר, חזרתי מהודו,
זיינתי כל היום, עישנתי כל הזמן, זה עבר לי. יצא מהמערכת, כמו
שאימא שלי נהגה לומר.

יש לי שבוע לחיות.

"אז מה אני עושה? מנוחה? אשפוז? תרופות נגד כאבים?" הרופא
התיישב ואמר לי שאין מה לעשות. כאבים לא יהיו, ומנוחה ואשפוז
לא יעזרו. הוא אמר שאני צריך לחדור הביתה ולנצל את השבוע הזה
בצורה הכי טובה ופרודוקטיבית שיש.
רציתי לעזוב, לברוח משם. מה אומרים לרופא שהרגע בישר לך את
מותך? מה, אני אגיד לו "תודה רבה לך, להתראות?" כוס אימא שלו!
החרא אומר לי שאני עומד למות ומקבל על זה כסף בסוף החודש. אני
סתם עוד וי שצריך לסמן ביומן מבחינתו. לתת לגברת פומרנץ תרופה
נגד כאבי מחזור, לרשום לדני דיאטה חדשה, לומר לאבי שהוא הולך
למות, לקנות חלב אחד אחוז ולתקן את האור בחניה.

"לך קיבינימט." אמרתי לו לבסוף, קמתי ויצאתי מהחדר. בדרך
הביתה, שנאתי את כל מי שראיתי מחייך. ממש. כל אדם שעבר מולי
וחייך, חטף ממני צרחות עד השמיים. אם אני מדוכא, כולם יהיו
מדוכאים. אני לא רואה שום סיבה לחייך. אני גוסס, מותר לי.
הגעתי הביתה והתחלתי לחשוב. לחשוב על העבר, על העתיד שלא יבוא.
על ההורים, החברה שאין לי ולא תהיה. על החברים. אתם יודעים,
ברגע שמבינים שהמוות קרוב, מקבלים זווית אחרת על הכול. הקפה
ששתיתי היה הרבה יותר טעים, מכיוון שזו הכוס השישית מהסוף.
הסיגריות שעישנתי ברצף נהיו טעימות יותר, כי כבר לא עישנתי
אותן עם רגשות אשם ופחד. ובכלל, למרות שזה נשמע סותר, מקבלים
תחושת חופש כזו, שאפשר לעשות כל מה שרוצים, מתי שרוצים. אני
יכול לומר לכולם מה אני חושב עליהם, והחלק הכי טוב הוא שלאותם
אנשים אסור להגיב כי אני גוסס ומסכן.
כל הגילויים המרהיבים האלה עודדו אותי, להפתעתי. אבל הכי ריגשה
אותי העובדה שאני יכול, בדומה לחלומות כמוסים של מיליוני
אנשים, לתכנן את ההלוויה שלי לפרטי פרטים. נושא, להקה, מיקום,
גודל מצבה, כיבוד ואפילו רשימת מוזמנים.

"בית עלמין הרצלייה, שלום. אפשר לעזור?"
"כן. אני מתכוון למות בעוד כשבוע, אפשר להזמין מקום?"
ניתוק.

כנראה שלמרות העובדה שאני גוסס, אנשים עדיין לא מבינים את
ההומור שלי. אנשים אף פעם לא הבינו את ההומור שלי. תמיד אמרו
לי שאני מוזר, שהומור שחור זה לא הומור בכלל, שזה בכלל לא
מצחיק. כך שגם אם אומר לאנשים שאני גוסס, הם סתם יגידו לי
לשתוק, ושניסיתי את הבדיחה הזו כבר, ושזה עדיין לא מצחיק. לכן,
החלטתי לשמור את הבשורה לעצמי, ולשמור את השבוע הזה, האחרון,
לעצמי. שוב, אני גוסס. אני חושב שקצת אגואיזם הוא לגיטימי
לחלוטין.


"הלו?"
"היי אימא, זה אני."
"היי אבי! מה שלומך חמוד? היית אצל הרופא?"
"כן."
"נו, הכול בסדר? מה הוא אמר?"
"הוא אמר לי שאני גוסס. שיש לי שבוע לחיות."
"אוי נו באמת, אבי! אתה יודע שזה לא מצחיק אותי הדברים האלה!"
ידעתי שהיא תגיד את זה.
"הכול בסדר, אימא. הוא אמר שזה כנראה היה מיגרנות. הוא נתן לי
תרופות."
"או, נהדר. אני שמחה לשמוע. ידעתי שהכול בסדר, אמרתי לך."
"כן."
"דיברת עם ענתי? היא יולדת עוד שבוע."
"באמת? זה קצת מוקדם, לא?"
"כן, אבל ממש קצת. לא צריכות להיות בעיות מיוחדות. הרופא אמר
לה שהכול יהיה בסדר."
כן, הכול בסדר.
"טוב, אני אתקשר אליה עכשיו. אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך חומד, תעשה חיים."

כן. חיים. זה בדיוק מה שאני אעשה בשבוע שנותר לי. ענת, או
ענתי, זו אחותי. לפני בערך שנה הכרתי לה חבר טוב שלי והם
התחתנו. עוד שבוע היא יולדת.
יש לי שבוע לחיות.

"כן?"
"היי ענתי, מה העניינים?"
"היי אבי, מה שלומך? היית אצל הרופא?"
"כן. הוא אמר לי שאני גוסס ושיש לי שבוע לחיות."
"מצוין. מה חוץ?"
"כלום. הבנתי מאימא שאת יולדת שבוע הבא."
"כן, סופסוף. אני כבר בקושי הולכת. עוד שנייה מתפוצצת."
"אני ממש שמח בשבילך. מזל טוב."
"אני זזה לרופא. נתראה עוד שבוע, במסיבה."
"בטוח, אחותי. תיהני."
"ביי."

אבי כבר בן ארבע. הוא מתחיל להבין שזה לא בדיוק נורמאלי שכולם
בוכים כל פעם שהוא מכבה את הנרות.