כדור האש המשיך להתקרב אלי במהירות שיא.
המשכתי לרוץ בתקווה שאולי אצליח לברוח. אבל ניסיונותיי לברוח
מן הגורל כשלו : כדור האש פגע בי, עבר דרכי, שרף את כולי.
הרגשה נוראית זו של כאב חלחלה בכל גופי. ראיתי את גופי צונח
לרצפה למרות שהרגשתי כאילו אני עודי עומד. משהו בראשי לא
הסתדר. הסתכלתי למטה וראיתי מראה מזוויע :  גופה מרוסקת על
הרצפה. ריח נוראי של בשר אדם חרוך התפשט לכל עבר.
הרגשתי שאני נושם, שאני חי, ולמרות שהכל נראה הרבה יותר "קליל"
הסתכלתי על ידיי וראיתי שהן חוורות.
לא הבנתי מה זה יכול להיות : משניה לשנייה הידיים התחוורו יותר
ויותר עד שהן כמעט נעלמו. לפתע הרגשתי שהאדמה עוזבת אותי,
כאילו ותרה על אחד מילדיה.
ריחפתי לי, מהלך בין החיים, שמשום מה אפילו לא ראו את כדור האש
שהמשיך לפגוע בהם. הם נראו כאילו ויתרו לו, כאילו פשוט נתנו לו
לנצח -  לכדור האופל הזה, ששורף כל מה שעובר בדרכו.
פתאום הכדור נעצר במרחק של כמה מטרים ממני. הוא הסתובב בפעם
הראשונה ראיתי את פניו הבוערות.
לא האמנתי שלכדור הרוע הזה יש גם פנים, ואלה ,כנראה, הם פני
הרשע בעולם. כשהוא התקרב אלי הפנים התחילו להתבהר ונראו יותר
ויותר כמו פנים אדם... כשהוא היה במרחק של כמה סנטימטרים ממני
הבנתי : הפנים האלה, הם פניי...

"ג'יימס !
ג'יימס תתעורר, ג'יימס תפסיק אתה מפחיד אותי!!!"
התעוררתי למשמע צעקותיה של מוניקה היפיפה.
"מה קרה לך? למה התחלת לצרוח?!"
היא שאלה.
"ל..לא יודע.. היה לי חלום נוראי. ואוו! בחיים שלי לא חלמתי
חלום כל כך אמיתי ונוראי באותה מידה."
"רוצה לדבר על זה?"
היא שאלה בפניה המתוקות.
אפילו בשעות הקטנות של הלילה, באפלה הכי גדולה, ישנה מוניקה
שתמיד תבוא ותעודד אותי.

מוניקה היא עובדת סוציאלית במכון "וידנסבול" שנמצא ברחוב 92 על
השדרה השלישית, לא רחוק מדירתנו שנמצאת ברחוב 85 על שדרת פארק.
יופי טהור שנישא לגובה של 189 ס"מ , גוף חטוב וקצת שרירי, סוף
סוף אפשר היה לראות שהעבודה המשותפת במכון השתלמה. שיער שחור
פחם שנשטף כמו מי מפל על גבה. עיניים ירוקות קצת מלוכסנות, אבל
לא היה לה מראה אסייתי, כי אחרי הכול היא לא אסייתית. שפתיים
אדומות מלאות שכול מי שרואה פשוט רוצה לנשק בלי הפסקה.
אני מכיר את מוניקה כבר מהגן. תמיד היינו החברים הכי טובים,
הייתה הרגשה של שלמות בינינו,  כאילו נועדנו להיות יחד.
בגלל שגרנו באותו בניין, עוד בימי ילדותינו, תמיד הלכנו לאותם
בתי ספר ולאותם תיכונים.
לב סוף דרכנו התפצלו כשהלכנו ללמוד באוניברסיטאות. היא נסעה
לבוסטון ללמוד ואני נשארתי ללמוד ב"אנ.ווי.וי"(NYU). בכל מקרה,
הנקודה הייתה ששנינו ידענו שלמרות שאנחנו כל כך משלימים אחד את
השני ולמרות שיש בינינו אהבה מסוימת, שום דבר לא יקרה וזה בגלל
דבר אחד קטן -  הנטיות שלנו. כמה שאהבתי את מוניקה, האהבה שלי
לגברים תמיד הייתה גדולה יותר. הרצון הזה למגע גברי תמיד היה
אצלי וכנראה שגם תמיד יהיה, וכנ"ל אצל מוניקה. היא אהבה אותי,
אך הרצון שלה למגע נשי היה הרבה יותר חזק ממנה.
אחרי שסיימתי ללמוד רציתי לעבור דירה, לגור כמו ילד גדול בעיר
הגדולה. חיפשתי בעיתון דירות, עד שראיתי מודעה אחת שאומרת "זוג
בנות מחפשות שותפים/ות לדירה ברחוב 92 על השדרה השלישית. היה
רשום שם מספר שהיה לי דיי מוכר. בכל אופן, מאוחר יותר זיהיתי
את המספר והבנתי שהוא של מוניקה, שחזרה לגור במנהטן. עבר חודש.
חידשתי את הקשר בינינו והחלטתי לעבור לגור איתה ועם בת זוגתה
לחיים -  ג'סיקה.

"לא, זה בסדר, כול מה שאני צריך זה כוס מים ולדעת מה השעה"
אמרתי.
"עכשיו חמש וחצי בבוקר" - היא ענתה.
"אוי, אני מצטער שהערתי אותך כל כך מוקדם, ג'סיקה גם
התעוררה?"
"לא ששמתי לב, רצתי ישר לחדר שלך" - היא ענתה.
"אוי חמודה, לא הייתיצריכה, לכי, תחזרי לאהובה שלך" אמרתי
בציניות, "אני כבר אתחיל להתארגן לעבודה" - המשכתי.
"אני אלך לראות שהיא בסדר ואז אבוא לשבת איתך, גם ככה אני
מתחילה היום מוקדם" היא ענתה.

היא יצאה בצעדים קטנים מהחדר שלי וסגרה את הדלת.קמתי מהמיטה,
הרגשתי את הזעה ניגרת ממני, הייתי סחוט. אם לא הייתה לי את
הפגישה המעצבנת הזאת ב11 לא הייתי יוצא בכלל מהמיטה ומצלצל
לעבודה להגיד להם שאני חולה. אבל כשיש עבודה מישהו צריך לעשות
אותה.
קמתי מהמיטה ורצתי למקלחת לפני שמישהי תתפוס לי אותה. התקרבתי
לכיור, פתחתי את הארון שמאחורי המראה שמעל הכיור והוצאתי משם
את המברשת השיניים שלי מרחתי עליה משחה וצחצחתי את שיניים.
כשסיימתי הורדתי את תחתוני הבוקסר שלי, נכנסתי למקלחת הקטנה,
פתחתי את הברז וחיכיתי שיגיע המטח הראשון שבו סוף סוף הגוף שלי
ירגיש את הקור הזה שהוא כל כך רוצה. מספר שניות לאחר מכן הגיע
הקבוצה הראשונה של הטיפות הקטנות האלה שטסו והתרסקו היישר אל
גופי. גלים של קור עברו בי. סוף סוף ההנאה הראשונה וכנראה
האחרונה שלי עד סוף היום הזה. התחלתי למלמל לעצמי את מילות
השיר שאני כל כך אוהב All I Really Want"" ולאט לאט המלמול הפך
לצרחות וזיופים שבחיים לא ידעתי שאני מסוגל להם - עד שהכל
נפסק, כשמוניקה אמרה לי שג'סיקה עדיין ישנה ושאני אשמור על
שקט. הפסקתי. סגרתי את המים. יצאתי, התנגבתי, לבשתי את
התחתונים הנקיים שהבאתי ועליהם שמתי את הג'ינס החדש שקניתי.
יצאתי ומולי ישבה לה מוניקה ליד השולחן. על השולחן היו שני
ספלי קפה. אחד ורוד עם סמל של דובדבנים והשני אדמדם עם ריבוע
ירוק במרכז שכתוב בו "שתה אותי". לקחתי את הספל האדמדם ולגמתי
ממנו זרם של קופאין, שזרם בתוך גרוני. הרגשתי איך הוא מתמוסס
לו בבטן שלי ומתחיל בתהליך המופלא שלו שבסופו של דבר ייתן לי
עוד כמה שעות של ערנות שיא. הסתכלתי על מוניקה, שהייתה שקועה
במחשבות של עצמה.
אחרי כמה שניות ,בהן נעצתי את מבטי בעיניים היפות שלה, היא שמה
לב שאני מסתכל עליה.
"אז איך אתה מרגיש עכשיו?" היא שאלה.
"יותר טוב, אם הייתה לי האופציה הייתי עכשיו שוקע בעוד איזה
חלום נוראי, אבל לא, אני חייב ללכת לעבוד הזאת.. איזה חיים
מעצבנים הם חיי" עניתי.
היא הסתכלה לי עמוק עמוק העיניים, כמו שהיא תמיד עושה, למשך
כמה שניות וצחקה.
"מיום ליום אתה נשמע יותר ויותר כמו האמא הפולנייה שלך" היא
אמרה.
"חייבים להפסיק את זה" היא המשיכה.
האמירה הצינית שלה כתגובה לדבריי הצחיקה אותי, אך באותה מידה
גם הדאיגה אותי, שמא היא רצינית ואז אני באמת הופך לאמא שלי.
החלטתי להתעלם מדבריה ולהמשיך את השיחה.
התחלתי איתה שיחה על כל מיני מבנים נורא יפים בניו יורק,
ואיכשהו השיחה התגלגלה לנושא חיי המין שלי.
בכול מקרה בסביבות שבע וחצי השיחה הופרעה כשג'סיקה, חברתה
לחיים של מוניקה, התעוררה והתערבה השיחה. החלטתי שזו ההזדמנות
שלי לזוז למשרד.
קמתי חייכתי לשתי היפיפיות, שבינתיים בירכו אחת את השנייה
בנשיקה לוהטת שעשתה לי רע על הנשמה. התחילו לרוץ במוחי שאלות
כמו "למה לי אין חיי אהבה?" "למה דווקא לי מגיע לחיות חיי
בדידות,מסטוץ אחד לשני?" מהליכה מהירה עברתי לריצה, לא רציתי
שיראו את הדמעות שהתחילו לבצבץ מבין ריסיי.
סגרתי את הדלת. היה חשוך, התריסים היו סגורים ולא היה שום
סיכוי לקרני האור להיכנס לחדרי. שמחתי על כך. נשענתי על הקיר.
כוח המשיכה הפיל את גופי העייף אל הרצפה וניצח. מותש ומובס
התיישבתי על הרצפה.
לא רציתי להמשיך יותר. רציתי לגמור הכל.
המחסור באהבה גרם לי לרצות למות, כאילו שבלעדיה אין לי סיבה
להמשיך הלאה.

אחרי כמה דקות של בכי שוטף, קמתי. פתחתי את הדלת, רצתי
לשירותים, הוצאתי מאותו ארון שמעל הכיור את מכונת הגילוח לי.
הבטתי במראה והתחלתי להתגלח.
כשסיימתי, חזרתי לחדריו התפשטתי. לשנייה נעצרתי והבטתי בעצמי
דרך המראה. אני לא בדיוק בטוח מה הרגשתי... מין חלחלה מלווה
בסיפוק. הרגשה סותרת. מוזרה.
לבשתי גופייה לבנה פשוטה כזאתי, היא נצמדה לחזה שלי, לא ממש
נתנה מקום לאוויר, והבליטה לי את שרירי הבטן והחזה שעבדתי
עליהם קשה כל כך. מתחת לבשתי את אחד מזוגות התחתונים שלי, אני
לא חושב שצריך לדבר על מה שהם הבליטו לי, עליהם לבשתי את מכנסי
ה"וורסצ'ה" השחורים שלי. הייתי צריך להראות כמו שיותר מכובד
לכבוד הפגישה היום. מעל הגופייה לבשתי את החולצה המכופתרת
החדשה שקניתי ב"ארמני". כפתרתי את כל הכפתורים חוץ מהעליון,
לתת לי אויר, לפחות עד תחילת הפגישה.ארגנתי את הניירת שלי בתוך
מזוודת הג'יימס בונד שלי, הכנסתי לשם גם את העניבה שלי, סגרתי
אותה, שמתי על החולצה את חליפת ה"ארמני" השחורה שלי שקניתי יחד
עם החולצה יצאתי מהחדר.
כשיצאתי לא היה אף אחד בחדר האורחים או במטבח.
נשמעו רק קולות של מים זורמים מהמקלחת.  
דפקתי על הדלת "אני הלכתי, ביי בנות" אמרתי.
לא נשמעה תשובה. תיארתי לעצמי שהן היו "עסוקות" בשלהן, אז
הנחתי להן.
יצאתי מהדירה ולחצתי על הלחצן שהזמין את המעלית. קופסת הפח
הבוגדנית לא סבלה אותי אף פעם, ולא הסכימה להגיע לקומה שלי.
"היא בטח הומופובית" אמרתי לעצמי.

דקות ארוכות חיכיתי לה, עד שהיא הועילה בטובה להגיע. לחצתי על
קומה מינוס אחת. כדי שהגיע לחניון. המעלית ירדה מקומה 15, שבה
דירתי ממוקמת, עד לקומה מינוס אחת. היא ירדה במהירות שיא.
למרות שהמעליות במקום עבודתי מהירות פי עשר לפחות. בסופו של
דבר הגעתי ליעדי. יצאתי ממנה. והלכתי לכוון המכונית.
אוי המכונית שלי, זו אהבתי הגדולה ביותר. מכונה כסופה, חלקה,
בעלת גג נפתח. הידועה גם בשם "אודי טי טי" (Audi TT) פתחתי את
הדלת. הכנסתי את המפתח לחריץ שאליו היה שייך. נתתי לה "לגרגר"
לכמה רגעים. אוי איזה יופי של קולות היא השמיעה, ממש סימפוניה
של מכאניקה.
אחרי כמה דקות שהשתעשעתי איתה התחלנו במסענו הקבוע לעבודה.
יצאנו מהחניון של בניין הדירות לכיוון הכביש. משם עליתי על
הכביש הראשי ולאחר כרבע שעה של נסיעה, הגעתי.
הפעם החלטתי לחנות בחוץ, ולא בחנייה האפורה ההיא.

לפני שהספקתי לפתוח את הדלת ועמד לו מעבר לכביש יצור יפיפה.
נער בן 19 בערך עם גוף חטוב שמתנשא לגובה של 187 ס"מ של יופי
נערי טהור. היה לו שיער שחור שהיה מפוזר והגיע לו בערך עד
לעיניו הבהירות והגדולות. בין זוג העיניים  המדהימות הללו אפשר
היה למצוא אף יפיפה, לא גדול ולא קטן מדי, לא עבה ולא דק. אף
רגיל, קצת סולד. תחתיו אפשר היה למצוא זוג שפתיים אדום, מלאות
אבל לא יותר מידי. הן היו כל כך יפות שאפשר היה לראות את זה
ממרחק של קילומטרים.
נעצתי את מבטי בתוך עיניו הגדולות והופעתי לגלות שגם הוא הסתכל
עליי. אחרי כמה שניות של הצטלבות מבטים הוא הסתובב והתחיל ללכת
במהירות, כשמבטו לא השתנה, הוא עדיין נעץ את עיניו בעיניי .
הוא לבש חולצה לבנה קצרה צמודה. היא הראתה את הגוף האלילי שלו
והבנתי שזה לא משהו שאפשר לוותר עליו כל כך מהר.
הסתכלתי על השעון. השעה הייתה 7:50. החלטתי שיש לי זמן עד
הפגישה ושאולי שווה להשתעשע קצת לפני. יצאתי מהמכונית, נעלתי
אותה והתחלתי ללכת אחריו, אחרי שלושה צעדים הבטתי אחורה
והסתכלתי על בניין המשרדים שלי. פתאום הרגשתי אשם ולא מוצדק
שאני לא הולך לעבוד ובמקום זה אני רודף אחרי איזה זיון מהיר.
אחרי כמה שניות של מחשבה ההרגשה נעלמה. ראיתי שהנער הבין שאני
עוקב אחריו. הוא מיהר להרים את ידו ולהזמין מונית. ברגע שאחת
מאלפי המונית הניו יורקיות עצרה לו הוא קפץ אליה ונסע. כמוהו
גם אני תפסתי לי מונית. נכנסתי למונית וישר תקף אותי הריח
הנוראי הזה. כשהסתכלתי על רשיון המונית ראיתי שהנהג הוא יליד
פקיסטאן והבנתי שכנראה יש סיבה לריח. הסתכלתי על עיניו הקהות
של הנהג חייכתי וכמו בסרטים אמרתי "סע אחרי המונית הזאת"
הנהג צחק ואמר במבטא פקיסטאני כבד ביותר "אתה בדחן אתה, עכשיו
ברצינות, לאן?"
חייכתי אליו "אני לא צוחק, בבקשה סע אחרי המונית הזאת" אמרתי.
"איך שתרצה, אתה זה שמשלם לי בסופו של דבר" הוא השיב והתחיל
לנסוע.
נהג המונית השנייה שבה ישב הנער והתחיל להאיץ עם מכוניתו.
מאותו רגע התחלתי להרגיש מכו איזה סוכן חשאי מהסרטים שרודף
אחרי האיש הרע. השתעשעתי מהמצב הזה. בחיים לא הייתי בסיטואציה
כזאתי. אבל זו הייתה חוויה מדהימה. בסופו של דבר, אחרי נסיעה
ארוכה שארכה בסביבות החמישים דקות והשלושים וחמישה דולרים.
המונית ובה הנער נכנסו לאיזשהו חניון. מבלי לחשוב יותר מידי
הנהג המונית המשיך אחריהם. כשהגענו לקומת החניה השנייה ראינו
את הנער משלם לנהג והולך לכיוון המעליות.
זירזתי את הנהג להגיע לנקודה יותר קרובה למעליות. הוא עצר לי
ממש ליד המעליות. שילמתי לו והחלתי לו יום טוב ויצאתי מהמונית.
ראיתי את דלת המעלית שהתחילה להסגר. האצתי את קצב ריצתי ובסופו
של דבר הגעתי למעלית ובשנייה האחרונה הצלחתי לפתוח את הדלת.
והנה הוא עמד שם. עוד יותר יפיפה ממה שחשבתי. היו לו עיניים
כחולות סגולות מדהימות שהמיסו את עיניי וליבי. אבל היה להן
הבעת פחד.
"אין לך ממה לפחד" אמרתי.
בסה"כ רציתי להגיד לך שאתה הנער הכי יפה שהתהלך אי פעם במנהטן"
המשכתי.
הוא הסמיק והשפיל את מבטו.
"אני חושש שאתה טועה" הוא השיב לי במבט מושפל.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי. לא ממש הבנתי על מה הוא הדבר. כאילו
שישתוק ויגיד תודה. אני הייתי אומר תודה ומנשק את מי שהיה אומר
לי דבר כזה.
"אולי אני יפה, אבל אני לא חושב שאיני יכול להשתוות ליופי שלך"
הוא המשיך.
ואוו לא ציפיתי לכזאת תשובה.
"אני לא חושב שראיתי מישהו יפה כמוך אי פעם" הוא אמר וישר
השפיל את מבטו.
הרמתי את ידי ותפסתי אותו בעדינות בסנטרו. ואמרתי "אין לך סיבה
להשפיל את מבטך. אני רוצה להמשיך להסתכל על הפרצוף הזה"
קירבתי בעדינות את השפתיים שלי לשלו. אבל הוא התחמק מהנשיקה
שלי.
הוא הסתכל עלי ואמר " יש לי מקום יותר.. נוח! שנוכל בוא להמשיך
את מעשינו"
"איפה זה בדיוק?" שאלתי.
"תכף תראה" הוא השיב כשחיוך ענקי עולה על פניו.
הוא הוציא מכיסו מפתח קטן והכניס אותו לכפתור של הקומה ה55.
אחרי חצי דקה של נסיעה במעלית ,שבא הספקנו להכיר אחד את השני
בצורה יותר "פיזית", נפתחו דלתות המעלית ומולנו עמדה לה דלת.
השעה הייתה 9:05...
פתחנו את הדלת ומולנו היה קיר שלם, שהוא בעצם חלון אחד גדול.
התקרבתי אל החלון וראיתי את כל מנהטן. המראה הזה כל כך ריגש
אותי ששכחתי את הסיבה שבגללה אני פה.
לפתע ידו של אותו נער יפה, ששמו מסתבר הוא מייקל או כמו שהוא
העדיף שיקראו לו, מייקי, נגעה בכתפי "רוצה לשמוע קצת מוסיקה?"
הוא שאל. עניתי לו בשלילה "הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו זה
להרגיש את השפתיים האלה שאני רק חושב עליהם בחצי שעה האחרונה"
אמרתי. לאט לאט התקרבתי אליו. יתרון הגובה שלי הקל עלי לשלוט
במצב.
תוך כמה שניות של נשימות קרובות ומבטים חודרים סוף סוף השפתיים
הרעבות שלי קיבלו את מה שהן כל כך רצו, וזה להרגיש את המגע
העדין של אותם שפתיים מדהימות של אותו נער מדהים, מייקל.
הלשונות שלנו הצטלבו. התחושות הללו של המגע, התשוקה, הריגוש
העבירו בי גלי קור שאיתם הגיעו גם גלי צמרמורות שהקשו אלי
להמשיך במלאכת הנשיקה.
דבר נוסף גרם לאותה נשיקה מדהימה להפסיק. אחרי שהתחלנו להתנשק
נשמע קול סילון חזק במיוחד שלווה בקול נפץ אדיר.
כל הקומה רעדה ואני מתאר לעצמי שגם הבניין רעד.
הרגשתי איך שיווי המשקל בוגד ברגלי ואיך לאט לאט אני נפגש עם
הרצפה.
נפלתי, וכמוני גם מייקי התרסק על הרצפה. אך שלא כמוני המזל לא
היה איתו. ראשו נפגע והוא כנראה איבד את הכרתו.
גייסתי את כוחותיי האחרונים שנשארו לי וקמתי. הסתכלתי עליו,
הוא נראה כל כך שקט, כל כך רגוע לרגע חשבתי שהוא מת. המראה
הנוראי הזה גרם להתקפת חרדה נוראית. התחלתי להרגיש כאילו גופי
בוגד בי. הרגשתי שראותי מתמלאות במים ושאני מתקשה לנשום.
ניסיתי להרגיע את עצמי בניסיונות שכנוע חוזרים ונשנים "זה הכול
פסיכולוגי" אמרתי לעצמי. "זה רק תאונה קטנה או משהו כזה"
המשכתי להגיד לעצמי. ניסיתי לקחת נשימות ארוכות כדי להירגע אבל
כשניסיתי לבצע את אותם נשימות עמוקות הרגשתי כאבים חדים בצד
השמאלי של גופי, הצד שעליו נפלתי בזמן שהבניין רעד, הורדתי את
מבטי מטה ולא ראיתי כלום. פתחתי את החולצה והרמתי את הגופייה
וראיתי כתם כחול גדול על אותו אזור שממנו הגיעו הכאבים. הבנתי
שסדקתי את הצלע שלי או במקרה יותר נוראי שברתי אותה. למרות
שהכאבים לא היו כאלה נוראים. בסופו של דבר התרגלתי לכאב. גררתי
את גופי הפצוע על החלון. ופתחתי את התריסים הסתכלתי למלה
לכיוון הקומות העליונות של הבניין השני וראיתי שעשן יוצא
מהקומות העליונות. אבל זה לא היה נראה כאילו יש איזה שרפה קטנה
באחת מהקומות. זה היה עשן כמו שיש איזה הר געש בתוך הבניין.
זה היה נראה כאילו היה קשר בין קול הסילון לבין ובין העשן שבקע
מהבניין. "זה לא הגיוני, זה לא נשמע הגיוני, מי ירצה לרסק מטוס
לתוך בניין?" שאלתי את עצמי. במשך דקות ארוכות ניסיתי למצוא
תשובה.
הסתכלתי על הנוף המעלף של ניו יורק בכלל, ומנהטן בפרט.
והרגשתי את הקרב ביני ובין הכאב שנוראי הזה. ולבסוף כמו תמיד
הובסתי.
עצמתי את עיניי והרגשתי איך הכרתי בורחת ממני. הרגשתי את
הנפילה שלי. לאט לאט התמונה היטשטשה עד שנהייתה חשוכה לגמרי.

"אוף!!, ג'יימס קום כבר!!!,
בבקשה תקום, אני מפחד פה לבד"
לאט לאט כול החושך התבהר והבנתי שחזרה ההכרה ושאני ער, וכנראה
עדיין חי.
מולי ישב אותו מייקי היפיפה שניסה להעיר אותי.
חייכתי אליו.
רק מלראות אותו יכולתי לאבד שוב את ההכרתי.
לרגע חשבתי שאולי אני מת והמלאך השומר שלי בא לקחת אותי.
הוא ישב לידיי כשאני שוכב על הרצפה.
הוא הרים אותי, ושוב היינו במצב מאוד צמוד - רק שהפעם יותר
דאגנו למה שקורה מחוץ לבניין, התקרבנו אל החלון.
מולנו עמד הבניין השכן, שנראה נוראי. אנשים קפצו ממנו ומתחתיו
היו עשרות כבאיות, כבאים, אנשי משטרה ואזרחים. ממש אסון.
"מה זה הדבר הזה?" מייקי שאל פתאום והצביע על איזשהו כלי טייס
שנסע במהירות לעברנו.
לפני שהספקתי לעכל את מה שהוא אמר הרגשתי הרגשה מוכרת שהרגשתי
בעבר.
כדור של אש שהתקרב אלי. במהירות שיא.
לא ניסיתי לרוץ כי לא הייתה תקווה שאולי אצליח לברוח. אין טעם
לברוח מה"גורל" כך הבנתי מאותו חלום שהיה לי.
כדור האש פגע בי, עבר דרכי, שרף את כולי. ההרגשה הנוראית הזאת
של כאב חלחלה בכל גופי, בכל אבריי, בכל מחשבותיי. הרגשתי את
גופי המת צונח לרצפה, למרות שהרגשתי כאילו אני עדיין עומד.
משהו בראשי לא הסתדר. הסתכלתי למטה וראיתי גופה מרוסקת על
הרצפה, ממש מראה מזוויע. ריח נוראי של בשר אדם חרוך התפשט לכול
עבר, פשוט מראה נוראי. הרגשתי שאני נושם, שאני חי. למרות שהכל
נראה הרבה יותר "קליל" הסתכלתי על ידיי וראיתי שהן חוורות. לא
הבנתי מה זה יכול להיות, משניה לשנייה הידיים התחוורו יותר
ויותר עד שהן כמעט נעלמו.

ההרגשה נעלמה. הבנתי את מה שלא הסתדרבראש. אני עדיין פה,
בהווה, בין כולם. ההבדל הואשאני לא מאלה שזכו להישאר בחיים.
למרות שלא הייתי חי הרגשתי את הנפילה. לא רק שלי, אלא של כל
עולמי ושל כל הגאווה האמריקאית.
לאט לאט בחלל, בין הרצפה לתקרה קטן וקטן, עד שלא היה מקום
לאוויר. וראיתי איך לאט לאט גופתי נמחצת בין הרצפה לתקרה.
ידעתי שאני לא היחידי שמת מוות נוראי שכזה ושאני לא כי אני לא
הייתי הדמות החיוורת היחידה שריחפה בין ההריסות.