"אדוני!!!!!!! אדוני!!!!!!!! אחד העבדים מת בשדה!" צעק שומר
העבדים לאדון שלו.
"הממ.. מי זה?" שאל האדון. "זה מגדסקי, הוא מת..פשוט באמצע.
הוא אמר לי שהוא צריך מים, נתתי לו מים, והוא נפל אחורה ומת."
אמר שומר העבדים.
"הממ הוא רק כושי. אף אחד לא ישים לב שהוא מת, אבל מה שכן חבל
לי- זה עליו. הוא היה סוס עבודה לא קטן. יכלתי להעביד אותו מ-6
בבוקר עד 12 בלילה. הוא היה משהו... עכשיו מאיפה אני אמצא לי
עוד שור כזה?" אמר בעל האחוזה והביט בשומר. "אני לא יודע
אדוני...אתה רוצה שאני אלך לחפש?", "לא
לא...תמשיך בעבודה שלך. אני אלך כבר מחר בבוקר לשוק העבדים
ואחפש לי עוד איזה כושון שיעבוד בשדה שלי." "כן אדוני..." ענה
שומר העבדים, וחזר לעבודה שלו בליווי צעקות וקללות על העבדים.
אחח  כמה שהאדון אהב לשמוע את קול ההצלפות, את הצעקות, את
העבדים המתחננים לרחמים, ואת התינוקות הבוכים...לא הייתה בו
טיפת רחמים. הוא אהב להוציא לעבדים את הנשמה בעבודה. לא היה
איכפת לו שגם הם בני אדם, או כמו שהוא נהג להגיד, "סתם בהמות
עבודה שחורות. לא שונים מחמורים, רק שהם לא אוכלים את מה שהם
קוטפים, ומי שכן- לא ימצא את עצמו מחר בשדה שוב"...
"אדוני!!!!!! אדוני!!!!!" צעק שומר העבדים לאדון. "עבד נוסף מת
בשדה!".
"מה!? מה? כיצד זה ייתכן?"
"אני לא יודע, אדוני" השיב השומר. "פשוט נתתי לו מים לשתות
כשהוא ביקש, ואיך שהוא סיים ללגום מהמים הוא התמוטט על הרצפה
והתפרפר ומת...זה השני שלנו להיום" ענה השומר לאדון.
"אז תשחרר אותם לביתנים שלהם שומר! ותדאג שאף אחד לא יברח אחרת
אתה יודע מה יקרה לך גם! אל תשכח שאתה רק שכיר ואתה לא שונה
מהם..."
"כן אדוני! תודה אדוני..אדוני מלא רחמים!"
"תעוף מהפנים שלי כבר כושי! שאני לא אראה אותך מולי. אתה לא
שונה מהם, אתה גם יכול לקטוף את הכותנה כמוהם! ועכשיו כשחסרים
לי שני אנשים לעבודה אתה יכול לעבוד במקומם...אתה אוכל מספיק
ושותה מספיק. ישנת עד עכשיו במיטת עץ, עכשיו תישן על הקש
ברצפה, ואל תעיז להיכנס אלי לבית. עד מחר יהיה לך שומר
חדש..והוא ישמור עליך כושי מסריח! עכשיו תפנה את כולם מפה אני
לא רוצה לראות שחור מול העיניים שלי כל היום..."
"כן אדוני..אבל אדוני, לא הבנתי את פשר הסיבה ל..."
"תעווווף מפה!!!!!!!!!!!!!! לא אמרתי לך?"
"כ...כ..כן אדוני, אתה אמרת" ענה שומר העבדים השחור בגמגום
לאדון, הפנה את צעדיו לאחור, נפרד ממנו בקידה וצעק על כולם
בשפה אנגלית משובשת בשפת הכושים שנשמעה כמו צווחת עורב חולה
צהבת.
"הייתי צריך להרוג את הכושון הזה מזמן" חשב האדון בלבו. "יש לו
מזל שהבת הקטנה שלי אנני אוהבת אותו. אם לא, הייתי כבר מפשיט
לו ת'עור ועושה ממנו ברביקיו...כושון מסריח!"
"אבא! אבא! חזרתי."
"הוו ביתי אנני, מה שלומך היום?" שאל בעל האחוזה את ביתו
הקטנה. "איך את מרגישה היום?
"אני מרגישה מצוין!" אמרה הבת לאביה שחייך למשמע דבריה.
"אבא, אתה יודע שלמדנו היום על חירות ומה זה איש חופשי?"
"באמת?" שאל האב בתימהון. "ומי הסביר לכם על זה?" שאל האב
מופתע, ולפני שהספיקה אנני לענות, שקע כרגיל במחשבות הרגילות
שלו על עצמו, כי עד כה לא שמע שמסבירים על חופש ועצמאות בבתי
הספר...לא! אותו חינכו לשנוא כושים. הם עבדים, ותמיד ישארו
עבדים. ככה למד וככה הבין. ככה גם אבא שלו הסביר לו, אחרי
שכושי אחד פגע בו עם מוט עץ שרוף למחצה והשאיר לו צלקת לכל
החיים.
הוא שונא כושונים, אבל הם כוח עבודה זול! אז למי איכפת בכלל.
"אבא! אבא! אתה מקשיב לי?" שאלה אנני בשקט, מושכת את כנף
החולצה של אביה כי עדיין הייתה בת 7 ולא הגיעה לגובהו העצום של
אביה.
"כן כן ביתי הקשבתי לך כל הזמן!"
"אז מה אמרתי?" שאלה אנני במטרה לשאול ולעצבן את אביה, ולהוכיח
אותו שהוא לא הקשיב כמו תמיד לשום דבר מדבריה. "כרגיל אבא! אתה
לא מקשיב לי אף פעם.." אמרה אנני בעצב.
"אימא תמיד הקשיבה לי..."
"אין לזה שום דבר הקשור לאימך אנני. אלוהים לקח אותה, ורק הוא
יודע כמה שאני מתגעגע אליה. אין לילה שאני לא חולם עליה... היא
הייתה יפה בדיוק כמוך, ותמיד דיברה על דברים שהיא חושבת, שאפשר
לתקן את העולם...אבל אימך חייתה באשליות."
"למה אתה מתכוון?" שאלה אנני בתמיהה.
"את יודעת למה אני מתכוון, כחולות עיניים קטנה שלי. לכושונים
האלה אלה שאת כל הזמן רוצה שאני ארחם עליהם! הם סתם בהמות,
ואמך כמותך, כל הזמן ניסתה להסביר לי לרחם עליהם...אבל היא לא
הבינה שאם נרחם עליהם לא יהיה לנו כסף, כי הם לא יעבדו...הם
יחשבו שהכל מגיע להם, ויום אחד פשוט יעשו מרד וילכו להם,
ואנחנו נישאר בלי כסף..."
"אבל אבא! הם בני אדם. אתה לא יכול להתעלל ככה בהם...הם לא
פסלים."
"את חמודה מאוד אנני..את עדיין תמימה ולא מבינה את המשמעות של
החיים."
"אני לא מבינה את המשמעות של החיים אבא?" שאלה אנני בפליאה.
"כן, את לא מבינה. את רק ילדה בת 7 שעדיין לא הבינה את המשמעות
שלהם."
"אבא, אני יכולה לעשות משהו?" שאלה אנני בקול מתוק שלא הותיר
לאביה שום סיבה להיענות לה בשלילה. "אני יכולה לבקש ממך את
השוט?"
"מה!? מה!? ביתי...למה את רוצה אתה השוט?" שאל האב בפליאה
שהתערבבה בתדהמה.
"כי אני רוצה לנסות משהו" אמרה אנני, שוב בקול המתוק שהמיס את
לב אביה.
"טוב" אמר האב, בחששות לא מעטים, שכן ידע שביתו חכמה ותדע מה
עושים עם דבר כזה, ולכן משהו בתוך תוכו אמר לו לא לתת לה את
השוט.
אבל העיניים הכחולות המלאות של ביתו בת ה-7,  ושיערה השחור
כלילה..הוא לא יכל לעמוד בהם. "אלוהים, כמה שהיא דומה לאימא
שלה..." חשב לפני שהביא לה את השוט.
"תודה אבא" אמרה אנני בחיוך, והלכה הביתה וביקשה מאביה שיבוא
אחריה לבית כי היא רוצה לשחק!
אביה צחק ורדף אחריה כדי לדגדג אותה, ומדי פעם תפס אותה והניף
אותה באוויר...וכשהגיעו לבית, לקחה אנני פחם חם מהאח, יצאה
החוצה לחצר, שטפה אותו בבריכת מי הגשמים שהייתה בחצר שלהם
וחזרה אל אביה.
"אבא אפשר לשחק אתך משחק?" שאלה אנני בקול מתון שכמותו הוא לא
שמע.
"כן בטח, הרי את הבת שלי ואני אעשה הכל כדי לעשות אותך
מאושרת"
"תודה אבא" אמרה אנני בשמחה, לקחה את הפחם שהיה צונן במקצת וחם
במקצת, והתחילה להעביר אותו על פניו, ידיו ורגליו של אביה.
הם ישבו ככה שעות, עד שסבלנותו של אביה פקעה, והוא אמר לה:
"אנני, אני צריך ללכת, לחזור לעבדים."
"אבא! רגע, לפני שאתה, הולך אני יכולה לקחת את הבגדים שלך?"
"מה?" שאל האב שלא הבין את כוונת ביתו.
"אני יכולה לקחת את הבגדים שאתה לובש, ואתה תלבש בגדים של
כושי?"
"המממ כ..כן. אני מניח" אמר האב, שלא הבין למה ביתו מתנהגת
מוזר פתאום, ועדיין לא שמע על המשחק שהם משחקים.
בגיל שלה הוא היה הולך עם אביו להרביץ לכושים, סתם לכיף, כדי
לאמלל אותם, לראות אותם נופלים על הקרקע ולבעוט בהם עד שהם
מדממים ומבקשים רחמים ללא הועיל.
"אז אבא, אפשר לקבל את הבגדים שלך?" שאלה שוב אנני בתחינה
ילדותית שקטעה את חוט הזיכרון של אביה.
"כן אנני, את יכולה" והתחיל אביה לפשוט את בגדיו ולבש את בגדי
הכושי.
אנני פשטה את בגדיה גם, ולבשה את בגדי אביה, שבינתיים סיים כבר
להלביש על רגליו את מגפי העבדים הגסות והכבדות.
"תודה אבא" אמרה אנני בחיוך שובב, וגרמה לאביה לחייך.
אביה הציץ בשעון הכיס שהיה לו ואמר בבהלה "אנני אני חייב לחזור
לעבודה. העבדים סיימו את ההפסקה שלהם להיום!"
"בסדר אבא" אמרה אנני. "אני אבוא איתך. אני רוצה לראות אותם
עובדים."
דבר זה הפליא את אביה של אנני, שכן ידע שתמיד כעסה עליו שהוא
מוציא את נשמתם בעבודה.
כשעמדו אנני ואביה בחצר, שמעו לפתע צעקה.
"היי אתה, כושון! תחזור לעבודה שלך!!! מה אתה מסתובב ליד בת
האדון? תחזור!"
זה היה גבר גדול ממדים ולבן. עורו היה לבן יותר משאדם לבן יכול
להיות. חיוור, לבן ביותר.
האדון זיהה אותו מיד והבין שזה שומר העבדים החדש שהוא הזמין,
אבל לא הבין אל איזה כושי הוא מדבר, שכן רק הוא וביתו היו שם.
"כושי! לא שמעת מה שאמרתי?"
ואז צעקה אנני "הכושי הזה לא רוצה ללכת לעבוד!"
"מה? מה?" שאל אביה בתימהון, שלא עיכל עדיין מה שקורה סביבו.
"כושי אתה תשלם על זה!" שמע האדון את הצעקה המלווה בנחרת עצבים
של השומר החדש, וכבר הרגיש על גבו רצועת עור קשה שצרבה לו את
כל גבו.
"מה אתה עושה?" צעק האדון בכעס.
"קום כושי, קום! לך תעבוד עם כולם, חתיכת טינופת! מנסה לבקש
מזון מהבת של האדון, הא?"
"מה? על מה אתה מדבר?" שאל האדון.
"רגע.." אמרה אנני הקטנה. "חכה שנייה שומר...זה כן אבא שלי,
והוא בעל האחוזה שלך!"
"מה מה!?" נבהל השומר. "לא ידעתי אדוני. אני אני לא שמתי לב,
אתה כולך שחור...ולא תיארתי לעצמי שאתה..."
"אני לא כושי!" צעק בעל האחוזה, התרומם על רגליו, חטף מן השומר
את השוט והתכוון להכות אותו.
"רגע אחד!!" אמרה אנני. "אבא, אתה רואה איך זה להיות עבד
כושי...בלי כבוד, בלי חיים, ובלי יחס נורמאלי לבן אדם...אתה
רואה מה אתה עושה לבני אדם המסכנים האלה שם...הם לא אלא
חמורים, נכון אבא?"
האב הרכין את הראש והבין מה שביתו ניסתה ללמד אותו. הוא הנהן
בראשו.
יום לאחר מכן שוחררו כל העבדים, ומי שרצה להישאר ולעבוד בשכר
נשאר, וגם מקום לינה טוב נתנו לו.
והאב כיבד מאז את דעתה של אנני תמיד, וידע- שכמה שהיא קטנה היא
יותר חכמה ובוגרת ממנו.
ורק רגשות של ילד יכולים להבין את משמעות החיים....