חיבקתי אותו ובכיתי, בלי סיבה.  בלי חולצה..שנינו בנטו
שלנו,האמת העירומה. ובכיתי כשהראש שלי עליו. ושנאתי לבכות
לידו, הוא לא ידע איך להתמודד עם זה, הוא אמר לי מעיין ששש כזה
ששיגע אותי בד"כ אבל לא הייה לי מזיז עכשיו. בכיתי בכי שקט,
בלי הנשימות המעצבנות. והוא שאל מה יש לי. ולא ידעתי מה לענות.
שאלתי את עצמי למה אני בוכה, והמשכתי לבכות בלי תשובה.
שנינו ערומים ואני עם הראש עליו, שנינו נטו.. וזה למה אני
בוכה. כי זה הפך להיות אני, הבכי של יאוש שפורץ מתי שבא לו.
ובד"כ כשאני מאושרת בא לו לחרבן לי הכל. השיר שאני הכי אוהבת
הייה ברדיו הוא הסתכל עליי וחייך, ואני, אפילו את החיוך שלי לא
הצלחתי לחייך. והדמעות גדלו.
כ"כ נמאס לי מהחיים. אם הוא לא הייה קיים אני חושבת שמזמן
הייתי מדרדת לכל מיני שטיות שאני מפחדת מהן. אבל הוא דאג לי
כ"כ. ואני מודה לו בבכי. איזה מין אישה אני? גרועה. אבל הוא,
עדיין אוהב אותי. לא מבינה איך, אני כ"כ רעה אליו, אבל הוא
אומר לי ששש.. ולפעמים רע אליי גם אבל מבקש תמיד סליחה. הוא גם
בכלל לא הייה מהפרייארים האלה, כמו שזה נשמע, הוא פשוט באמת
אהב אותי. ואני אותו, אבל פחות כי אני קטנה כ"כ וכבר נמאס לי
מהכל.
הפסקתי לבכות ונישקתי אותו. הרמתי את הראש לחלון, לקחתי סיגריה
אחת מהתיק שלי. הוא בהה בי, בחיים הוא לא ראה אותי מעשנת.
שנאתי את זה שאני מעשנת, אבל זה באמת עזר לי תמיד. הוא התיישב
ליידי וליטף אותי ברכות. אמר שהוא אוהב אותי והלך לשתות או
משהו כזה. בהייתי בחוץ ויצאו דמעות, אבל יבשות.
כשאני לבד קשה לי, אבל קשה לי גם כשאני לא לבד.
אני נטו- נוראה, אני נטו-כל החיים בוכה.