4:00 לפנות בוקר. יום לפני.


היום היה עוד יום רגיל. סתם יום. החופש הגדול מתיימר להיות כזה
דבר מדהים, עשרה חודשים אתה יושב ומחכה לו, יושב ומחכה. ומה?
כלום.

המאפרה מתלכלכת ומתלכלכת. החדר מתבלגן, משהו בפח מתחיל להסריח.
עיניים אדומות. האישונים מתרחבים ומתרחבים והעולם קטן וקטן.
מציצה מהחלון, בודקת.
אולי אתה שם? מציצה ומצפה ומקווה ומתפללת. שתצא קצת, שתהיה
לבד, שאוכל לבוא ולזרוק עליך את האמת האומללה שלי. לזרוק
בפרצוף, ולקוות שיכאב. כי אם לא,  אני בכלל אבודה.

אהבתי אותך, אתה יודע? כל כך אהבתי, ששכחתי על מה אני מוותרת.
שכחתי מי אתה, ומי אני, ולמה וכמה ואיך. נשאבתי פנימה, הוזה
ומצחקקת, בלי שום דבר להיאחז בו אם הדרך תיעלם לי פתאום. והיא
אכן נעלמה.

ומה עכשיו? שנה אחרי...
אתה מתגייס. הולך להילחם באנשים הרעים. להגן... על מי?
עלי?
לא, לא ממש.
המלאך השומר שלי כבר היית. והפסקת. מצחיק, פעם חשבתי שמלאך זה
לתמיד.

הילד מהבית השכן
כל כך קרוב
 כל כך רחוק.
גיוס נעים.