"תירגעי, זה לא כל כך נורא..." אני אומר לה והיא עדיין תקועה
בפינה, מפוחדת. "אז זרקתי אגרטל, אז איבדתי שליטה! את חייבת
לסלוח לי" אני אומר לה ומתקרב אליה, מחבק אותה "תירגעי, אני
אוהב אותך, באמת, אני אוהב אותך" אני אומר לה ונושק לה על
המצח.

מערכת היחסים הזאת לא מדהימה, אבל היא לפעמים עובדת, כל כך
הרבה זמן לא אהבו אותי, וכל כך הרבה זמן לא יאהבו אותי, ולמען
האמת, אני לא בטוח שעכשיו אוהבים אותי, אבל זה מה שיש לי, ואני
נאחז בזה הכי חזק שאני יכול.
הכול התחיל לפני כמה חודשים, אותה הכרתי במועדון לילה אפרורי,
הופעות חד פעמיות של להקות חד פעמיות במועדון גוסס, אבל ככה
הקשר התקדם לו, בין המוזיקה לאלכוהול, ככל שגילינו יותר דברים
שמשותפים לנו, כך הסתבכנו יותר אחד בשני. שני אנשים מיוחדים
ביותר, יותר מדי, היא ציירת גאונית בעלת נטיות התאבדותיות,
ולפעמים אני יכול להישבע שהיא מדברת אל עצמה, ואני, אני סתם
דפוק.

ככה טיילנו לנו בין גשרי תל אביב, בין הפארקים העזובים, בין
הנהרות השוממים, בין המציאות לדמיון, כך זה התנהל לו, בבוקר
חיים רגילים, עד כמה שאנשים כמונו יכולים להיות רגילים, ובערב,
התמכרות לעצמנו, התמכרות אחד לשני.
אבל אני מניח שמה שהחזיק אותנו היה הלהט, האהבה האינסופית
ההיא, אותו שיכרון חושים שהיה באוויר, אותם רגעים נדירים של
אושר, הייתי יכול לראות ברגע אחד את כל העבר שלה, את כל הכאב
שלה, כל מה ששמעתי ממנה וכל מה שכאבתי בשבילה, את כל זה ראיתי
בעיניה, אבל באותם רגעים נדירים של אושר, היה בעיניים שלה משהו
אחר, תקווה אולי, אושר אולי, היא נראתה מסוממת משמחה, ואולי
באמת זה היה סם.
אותו סם שלא יכולנו להשתחרר ממנו, והכול התפרק כשעברנו לגור
ביחד.
הלילה הראשון עבר בכאב רב, אותן צרחות שלה, שמסתבר שעל בעיותיה
הרבות גם לא יכלה להסתגל בקלות למקומות חדשים, כמה היא בכתה
אותו לילה, וכמה אני בכיתי.
ומאז זה נמשך, כל פעם אנחנו מתפרקים לנו לאט לאט, מתפרקים אחד
על השני, אני עוד זוכר את אותו לילה נוראי בו קמתי מכאב עז
שפילח את ידי, מה שהתברר אחר כך כברית דמים שהיא החליטה שהייתי
חייב לעבור.
מבין לבין אני רואה אותה מדי פעם, מתוסכלת מחייה, מסוממת
מגלולות ההרגעה, או מפוחדת ממני.
שני אנשים שרוצים לאהוב, אבל פשוט לא יודעים איך.

"אני איבדתי שליטה, אני מצטער" אני אומר לה, והיא עדיין בוכה
לה, בשקט, בפינה של המטבח, כוססת אצבעות רגלים.
"למה כל פעם? למה לעזאזל? למה?" היא שואלת, אין לי מה לענות
לה, אין לי כוח לענות לה, "בואי למיטה, יהיה בסדר" אני לוחש
לה, היא קמה לאט לאט ומתקדמת לעברי, אני מרדים אותה לאט לאט,
היא עדיין קצת רועדת.
אני מסתובב לצד שלי, לוקח את כוס המים, בולע את הגלולה שאני
לוקח כל בוקר, כל צהריים, וכל ערב, בכל יום מחיי, בולע לאט
וחוזר לישון.
אלוהים יעזור לנו.