"לעזאזל" , סיננתי מבין שפתיי, סגרתי את העיתון בכעס רב,
והלכתי לנסות את מזלי באינטרנט. לאחר שגלשתי במספר אתרים
משעממים למדי הבנתי שגם מכאן לא תבוא הישועה. כבר חודשיים
תמימים שאני רוצה לקנות רכב, אך שום מודעה לא ענתה על ציפיותיי
או דרישותיי. היה ברור לי מלכתחילה שעליי להתאזר בסבלנות בכדי
למצוא בדיוק את הרכב הספציפי שאני מחפש, אך לא תיארתי לעצמי
שזה יהיה כ"כ נורא.
לגמתי לגימה קלה מהקפה הקר של הבוקר, הדלקתי סיגריה ויצאתי קצת
להסתובב עם דינגו, כלב האסקי היפיפה שלי, ועם כדור הטניס האהוב
עליו, שהרבה לא נשאר ממנו. טיילנו לכיוון הפארק הלאומי. בדרך
עצרתי בכמה לוחות מודעות, "אולי שם אמצא את מזלי " חשבתי
לעצמי. אבל שוב כרגיל בחודשיים האחרונים ... אכזבה. שוב אאלץ
לנסוע באוטובוסים לפחות בשבוע שבועיים הקרובים, ואני שכבר
ניצלתי באחד מאותם האוטובוסים המחורבנים האלו בפיגוע , ואיבדתי
את ידי השמאלית, בכלל לא מתלהב מעצם הרעיון לנסוע שוב
באוטובוס. ישבתי לי על הדשא ושאפתי את עשן הסיגריה לריאותיי.
דינגו כבר חיכה שאזרוק לו את כדור הטניס האהוב עליו, אבל הוא
ידע שיהיה עליו להמתין עד שאסיים את הסיגריה, הרי בכל זאת יש
לי רק יד אחת. דינגו רץ כאחוז תזזית בכל פעם שזרקתי לו את
הכדור, והחזיר אותו מיד בכדי שאזרוק לו אותו שוב. בפעם הרביעית
עברו דקות רבות עד שהוא חזר, התחלתי לדאוג קמעה, עד שלפתע הוא
הופיע שוב, אך הפעם ללא כדור הטניס האהוב והבלוי שלו, אך בכל
זאת היה בפיו דבר מה. היה זה חתיכת נייר מקומט, דהוי, קרוע
למחצה ומלא בריר של דינגו הכדור נעלם כלא היה (כנראה שזרקתי
חזק מדי ?! ).
פתחתי את הנייר וקראתי : "בהזדמנות, יד שניה, מצב מעולה ... לא
בשבת ! ", מס' הטלפון היה בקושי קריא, אך הצלחתי לשחזר אותו
איכשהו. את שאר הפרטים היה עליי לנחש כי לא היו שום פרטים
נוספים. ככה זה שיש לך דף קרוע באלכסון. תחבתי את הנייר לכיסי
וחזרתי לביתי עם תחושה טובה משום מה, ורק דינגו דשדש אחרי
בעצלתיים ובעצב מובן. "זה בסה"כ כדור טניס טיפשי " אמרתי ביני
לבין עצמי. "מה יש לו להיות כ"כ מדוכא ? " הוספתי.
"הלו" נשמע הקול הסמכותי מהעבר השני, קול בס וגברי.
"מדבר ירון שטיין" השבתי. "זה בקשר למודעה" הוספתי בהיסוס מה.
"זה עדיין אקטואלי" ענה קול הבס.
"עם מי אני מדבר בבקשה ?" שאלתי.
"דניאל לוין" ענה בן-שיחי. "נעים מאוד" הוסיף. הפתיע.
הרגשתי קצת יותר נינוח כעת.
"אפשר כמה שאלות דניאל לפני שאבוא לראות אותה ?"
"בוודאי ידידי" ענה לי קול הבס שנשמע כעת הרבה יותר עדין
ונינוח. לא היה לי מושג איזה שנה היא, איזה סוג, נפח מנוע,
ממש כלום, אבל הייתה לי הרגשה טובה.
"אז היא יד שניה ? " שאלתי שאלה שידעתי כבר את תשובתה.
"נכון" ענה.
"ואני מבין שהיא שמורה ? במצב טוב ?... נכון ? " שוב שאלה
שתשובתה נורתה מראש.
"ברור" אמר. "רק עכשיו חזרתי מטיפול. שמורה כחדשה ".
"קיבלה מכות ? משהו ? "שאלתי בדאגה קלה, והתפללתי שאם כן אז
שלא יהיה משהו רציני" .
"לא, אין לה מכות, אבל יש לה כמה שריטות קלות פה ושם, לא רציני
".
"איזה צבע היא ?" שאלתי. "בהירה" ענה במהירות.
"בהירה זה טוב. מתאים לי בהירה" לא נשארתי חייב.
"יש תוספות ?" קיוויתי שכן. "יש לה תוספת אחת שאישתי קנתה
לי... אבל זה נשאר אצלי. לא תוכל לקבל אותה ".
"שיהיה" סיננתי מבין שפתיי.
נשמתי לרווחה. "תרשום את הטלפון שלי דניאל ! " אמרתי לו.
"מקסימום נהיה בקשר". "תן לי דקה" מלמל. "אני רושם" אמר
בטון הרגיל והסתום שלו. "058" אמרתי את הקידומת של הסלולרי
שלי. שמעתי את השפורפרת מהצד השני מונחת על השולחן או על דבר
קשה אחר. "נו" אמר לאחר זמן קצר. "886" אמרתי את שלוש הספרות
הבאות. שוב שמעתי את השפורפרת מונחת, את קשקוש העט ולאחר מכן
את הרמת השפורפרת. "ו...?" שאל בחוסר סבלנות. "136" אמרתי את
שלוש הספרות האחרונות. " מוזר מאוד" אמרתי-חשבתי לעצמי.
"טוב.. נהיה בקשר" אמרתי לבסוף.
צלצול הטלפון העיר אותי משנתי , "הלו" עניתי מנומנם למחצה.
ראשי היה סחרחר וכאב חד פילח את רקתי. כל הלילה שנתי הייתה
טרופה מזיכרונות מאותו יום נורא ששינה את חיי.
אני זוכר את רגע הפיצוץ, את הפינוי לבית חולים, את הכאבים
הנוראים ואת איבוד התחושה ביד. ואז איבדתי את הכרתי. שהתעוררתי
בבית החולים הייתי כבר ללא ידי השמאלית.
"הלו" חזרתי שוב על דבריי, מנסה להבין היכן אני. "זה אני
,דניאל, אתה רוצה להיפגש היום ? יש לי עוד קונה , אני מעדיף
שאתה תהיה ראשון " . "תן לי שעה" זרקתי. "עשר וחצי, קפולסקי,
קניון הזהב " ציין דניאל את השעה המפורשת, כאילו לנזוף בי על
כך שאני ישן עדיין בתשע וחצי בבוקר.
"שמע !" אמר לפני שהספקתי לנתק, "אני רוצה שתדע שאת הקודמת
מכרתי במחיר מצוין, למרות שבכלל לא הייתי צריך למכור אותה, אבל
התחשק לי אז מכרתי. הפעם אני חייב כסף דחוף אז אני חייב
למכור, לכן אפשר להתגמש טיפה" שתיתי את הקפה בחופזה, עם חצי
סיגריה שנשארה לי מאמש. לבשתי במהירות שהפתיעה אפילו אותי.
אה... ואם שכחתי לציין... אז הייתה לי הרגשה טובה. כל הדרך
חשבתי עליה, פינטזתי, דמיינתי. יד שניה... מצב מעולה...
טיפולים בזמן... שמורה... בהירה, מה שאישתו קנתה לו שישאר
אצלו. לא מעניין אותי.
הוא היה גבוה, בגיל העמידה, שיער מאפיר ועיניים שחורות
וכבויות. הוא ראה אותי מרחוק וקם לקראתי. "שלום" אמר בחמימות
שלא כ"כ תאמה לקולו אתמול. לפתע הכניס דניאל את האצבע האמצעית
לפיו ומשך בעזרת שיניו טבעת זהב נישואים דקה, יפיפייה. "זה כפי
שאמרתי נשאר אצלי... את זה אישתי קנתה " חייך. "כל השאר
שלך... בלי התוספת"
ואז זה הלם בי בבת אחת, הכל הסתחרר סביבי בשניה וחזר אליי
כברק. המשפטים סערו במוחי והלמו בראשי כסערה עזה... :
"יד שניה"...... "מצב מעולה"...... "בהירה"...... "רק
עכשיו חזרתי מטיפול" ...... "את הראשונה מכרתי" ...... "כמה
שריטות קלות" ואיך לעזאזל לא הבנתי שהוא מניח את השפורפרת,
רושם 3 מספרים ומרים אותה שוב ??? הרי זה גם מה שאני עושה
תמיד...
חייכתי איליו ואמרתי לו שאני ממהר ושאני חייב לזוז, אך הבטחתי
לו שאשמור איתו על קשר. חזרתי לבית באוטובוס, רגוע, ללא פחד
וללא סיוטים, כי הבנתי שתמיד אסע באוטובוסים... הרי חזרתי משם
בידיים ריקות. בידיים ריקות.
יד הגורל... ? יד אלוהים ? הרהרתי.
לא זה ולא זה. חייכתי. |
