סקרנות, היצר הזה, היצר הכל- כך מיוחד הזה שטמון בנו, בחובנו,
בבני-האדם.
היצר, והצורך הזה לדעת הכל,  אולי נובע מהצורך שלנו להיות תמיד
עם היד על הדופק? אנחנו תמיד צריכים להיות בשליטה!
אבל עכשיו צריך הרבה יותר ממה שיש, וכלום כבר לא נראה מספיק.
ככה זה כנראה במצב מלחמה, כשאנחנו יודעים עוד פחות מכוחות
האויב, והשליטה שלנו לא מלאה, וסיפוק היצר הה שלנו לא מסתפק
כלל.
אז רק רציתי לשאול אותך כדי לספק את היצר הקדוש:
מה עובר שם להוא שיושב עכשיו בראש?
מדוע הוא שולח את כולנו כאן למשימות התאבדות?
מדוע הוא לא נותן חשיבות לכבישת היצר?
ואם לא כך הדבר, למה הוא לא מנחם ואומר שהכל יהיה בסדר?
מדוע הוא לא ממלא את תפקידו בעולם? ואם הוא ממלא איך זה שהוא
לוקח יותר ממה שהוא נותן?
ולמה זה הפרח שרק אתמול השקה כל כך מהר קוטף?
ולמה משאיר את כולנו נובלים?
ומתי כבר תבוא הצמיחה? ומתי כבר תגיע הפריחה?
האביב כבר הגיע, מה עם עוד קמצוץ אהבה?
ומה עם עוד רחמים על האוהבים באמת? ומה עם כל הרחמים שאספת
לחיקך?
ומה עם לשחרר קצת מן הרחמים לנו כאן החיים בעולם?
אפילו "מטבעות החסד שהורישה לנו אמא" מתחילות להיגמר , ומה
נעשה אז? ובכלל איזה חסד היא מסוגלת להעניק לנו ולך כשכל יום
נלקחים ממנה שוב ושוב אהוביה, יקיריה, הפרחים שטיפחה זמן כה
רב?
ולמה זה אתה, אם אתה קיים בשמים, למה אתה לא מושיט יד ונותן
קצת שלווה?
ולמה זה כל לילה אני צריכה לראות את אמא בוכה?
ולמה הפחד משתלט עם כל יום שבא?
ומדוע ציפורים כבר מצייצות קצת פחות?
ומדוע תחושת הגטו כל כך מהר חזרה?
ולמה טיפחת תקוות שב במשך למעלה מחמישים שנה?

                        אבל למה, או למה אלוהים,
             אפילו אתה לא מעז לענות לי על אף שאלה?




                                                           
                                                           
 אלוהים מרחם על ילדי הגן/יהודה עמיחי