היום בדרך הביתה קרה לי דבר מה מוזר...
בעודי הולך ברחוב ניגש אליי טמבל עטוף בשחור מחזיק בידיו קופסת
מתכת מרשרשת וחסם את דרכי.
"הידעת שאצלנו יש משפחות שאין להם עוף להגיש בערב שבת?" שאל
הוא אותי בטון דרמתי בעודו מפני לכיווני את החריץ בדופן העליון
של הקופסא
"הידעת שאצלנו אנשים מסתובבים חסרי מטרה יומם ולילה ונפשם אינה
שלמה?" עניתי לו תשובה של יהודי.
"אם כן שיבואו" החל הטמבל לזמרר בעודו מרשרש בקופסת המתכת,
"כולם מוזמנים אלינו ללמוד תורה ולתת קצת מנוח לנפשם".
חייכתי אליו במתיקות והשבתי "אכן איש צדיק אתה והזמנתך ברכה
היא משמיים ולכן ארצה לגמול לך בהזמיני אתכם אלינו... לעבוד".
הטמבל עיווה את פניו והמשיך בדרכו השפלה, יורק רסיסי משטמה אל
אבני הריצוף.
דעתי הייתה נתונה בו אך לשניה לפני שראיתיה, יצור צנום במקצת
בעלת גוון עור חיוור ועיניים עמוקות, שפתיה התעקלו בזוויתן,
ספק בחיוך ספק במחשבה מהורהרת. לרגע היא הביטה בי ונראה היה לי
כאילו מתכוונת היא לומר לי דבר מה, אולם חלפה היא על פני
בשתיקתה המייסרת ואני נותרתי פזור, עיני עוקבות אחר גזרתה
בלכתה וראשי מסתובב על צירו ללא משים לב ובחוסר ברירה.

כבדרך נס הספיק ראשי לחזור למצבו הרגיל רגע לפני לקחו רגליי את
גופי להתנגשות חזיתית עם עץ שעמד שם סתם ככה, עקפתי אותו
בחינניות משתמש בסבסוב, תנועה אותה למדתי בחוג כדורסל של כיתה
ו'.
כשחזרה לי תחושת ההתמצאות מצאתי את עצמי שוב ברחוב, עמדתי בין
שני אנשים ישובים, שניהם בגיל העמידה, שניהם בעלי מעט משקל
עודף, האחד לבש מכנס שחור וחולצה לבנה, השני לבש ג'ינס וטי
שירט, האחד החזיק חליל מתכת, האחר החזיק מקל פלסטיק אלקטרוני.
ההבדל היחיד ביניהם היה שכובעו של האחד היה מונח על הרצפה ובו
רסיסי שקלים ועשרות אגורות  וכובעו של האחר היה מונח ברשלנות
על ראשו, בעיניו הייתה ניכרת מעין גאווה שלא נראתה בעיניו של
הראשון, אותה הוא רכש בשעות ארוכות של ישיבה בשמש החמה ובדיקת
גופם ותיקיהם של עוברי אורח מחשש שמא אחד מהם הוא האויב.
האנשים נכנעו ברצון למטרד שישב מול הדלת, מחייכים במרירות
ומקללים בלבם את אותו אל נורא שנקרא "המצב".
הבטתי בו, יצור עלוב וחסר הכשרה, גיבור לאומי מהדרגה הראשונה,
כמה קל היה להיכנס למדים הלבנים שחורים, כמה קל לקבל את הנטל,
כיום הביקוש לגיבורים גדול מההיצע, כמה כבד יהיה הנטל ברגע
האמת, אף אחד לא ידע, אולי רק המת.
"אותו חלילן יכל בקלות ללבוש את המדים" חשבתי, לזכות באותו
ניצוץ גאווה, אולם בעיניו קיים היה ניצוץ, ניצוץ מסוג שונה
במקצת, אותו ניצוץ ניתן היה לראיה כל אימת שעצרו העוברים
והשבים ברחוב ולו אך לרגע קט נשבו בצלילי המוזיקה המשכרים,
נחלצים לרגע מלפיתת האל הנורא, מתחמקים לרגע מ"המצב".
כובעו של האיש היה רחוק מלנצנץ מלא מטבעות, אולם הדבר לא שינה
לאותו איש, שהיה בעצם קבצן, בטלן שלא רוצה לעבוד, אזרח לא
יצרני, יצור עלוב, גיבור לאומי מהדרגה הראשונה.
ואז הבנתי, אנחנו ה"אמנים", כולנו לא יותר מקבצני רחוב, בין אם
נופיע באולמות המפוארים ביותר, בין אם שמנו יהיה מפורסם בכל
רחבי תבל, כולנו עדיין אזרחים לא יצרניים, כולנו עדיין מקווים
להרוויח את מחייתנו מנדיבותם של האנשים העוצרים לרגע לחוש את
אומנותנו.
ומה אנו מציעים בתמורה?
בשביל כסף צריך לעבוד ובשביל ידע צריך ללמוד..
אבל בשביל מה צריך אומנות?