אני עולה לאוטובוס, משלמת לנהג ונעמדת באמצע האוטובוס. העיניים
שלי לא נחות לרגע. יש לי מן מנהג כזה להביט מסביב, לבחון כל
פרצוף ופרצוף באוטובוס. האנשים באוטובוס מתחלקים לשני סוגים
עיקריים, אלה שבוהים החוצה מהחלון או סתם באוויר ואלה שבוהים
באנשים. אני כנראה משתייכת לסוג השני.
איתי לאוטובוס עולה מישהו שנראה כמו קריקטורה מהלכת. חבוש כובע
קש סיני ולבוש חולצה ארוכה בעלת צווארון גולף באמצע גל החום של
הצהריים ומצוייד בעגלה גדולה שמתגלגלת לי כמה וכמה פעמים על
הרגל. אני מעיפה בו מבט מזוית העין, רואה שהתחיל לדבר עם נוסעת
אחרת. מגחכת ברחמים למראה המבט המסכן על פניה. רואים שכל מה
שהיא רוצה לעשות זה לחזור לקרוא בספר שלה.
מסיטה את מבטי ומסתכלת דרך החלון החוצה כשפתאום קול חזק וצורם
מבהיל אותי. אני מסתובבת לכיוון הקול ורואה שזקנה שיושבת עם
הגב לכיוון הנסיעה אומרת בקול רם דברים לא ברורים. בפיה של
הזקנה רק שתי שיניים ולא ברור אל מי היא מדברת מאחר שאיש לא
יושב מולה. בידה משקפי שמש אשר היא מנסה להרכיב פעם אחר פעם
ולא מצליחה. האוטובוס עוצר ואנשים עולים. ביניהם אישה המאופרת
בכבדות. פניה נצבעו בפודרה לבנה חוץ מהסנטר והלחיים אשר היו
מודגשים בסומק חזק. על שפתיה שכבות שפתון אינספור אשר אם תזיז
את פיה בודאות ייסדקו. עיניה צבועות בצללית בצבע נחושת חזקה.
בינתיים הזקנה חוזרת לדבר ומבהילה גם אותה. היא מביטה בזקנה
במבט מוזר ולאחר מכן פונה לחלקו האחורי של האוטובוס כשעיניה
נפגשות בדרך בשלי. אני חוזרת לבהות דרך החלון ומידי פעם מעיפה
מבט לכיוונה.
כך הנסיעה חולפת לה, המבטים מתרוצצים להם וגם המחשבות.

הירח גורם לי לרצות לדעת לצלם, האנשים באוטובוס גורמים לי
לרצות לדעת לצייר קריקטורות.
את הקריקטורות שלי - אני מציירת במילים.