-הסיפור הוא משל-

לפני יותר מאלפני שנים,הרבה לפני שהמציאו את המחשבים, את
הדי.וי.די ואת כל המכשירים הקרים והמנוכרים האלה שאנו
משתמשים בהם היום יותר מכל,ואף לא יכולים לתפקד כמו שצריך
בלעדיהם,חיה נסיכה מדהימה בארמון גדול ונוצץ,על פסגה
גבוהה מאד של הר,על היבשת ירחולינה.
הנסיכה,כמו כל הנסיכות שחיו לפני כמה מאות אלפי שנים,
הייתה מאד יפה ומרשימה.
עיניה,איך לא,היו תכולות עם ברק נוצץ,שערה היה זהוב וגולש
וחיוכה היה מדהים ביופיו,ושובה לב.
כל מי שגר בסביבת ירחולינה לא יכל להתעלם מיופיה של
הנסיכה,מחיוכה המדהים,ובעיקר משיניה הישרות (בתקופה
ההיא לא היה גשר,ודבר זה היה נדיר במיוחד).
שמה של הנסיכה היה נקרוליטה (למרבה הצער),והיא מאד
אהבה להסתובב על ההר,לאסוף פרחים,לקלוע אותם לשערה
(מלאכה שרק נסיכות ובנות יפות יכולות לעשות) ולזמר שירים
שהיא המציאה בעצמה.
יום אחד,בשעה שנקרוליטה טיילה לה בשעת בוקר מוקדמת
וזמזמה לה שיר עצוב שחיברה בלילה הקודם,תקפה אותה
עייפות פתאומית,והיא התיישבה על סלע קרוב.
בעוד היא יושבת ומביטה אל הנוף האינסופי אשר נשקף
לנגד עיניה,הרגישה נקרוליטה שמישהו עומד ומביט בה,
מצידה השמאלי.
הוסיפה נקרוליטה לשבת ולהביט אל הנוף,אך המביט הוסיף
להביט בה,ולא מש עניו ממנה.
"מה מכוער הוא מראך!" שמעה נקרוליטה קול צפצפני מכיוונה
השמאלי. סוף סוף הפנתה נקרוליטה את מבטה אל הדובר
הצפצפני ונשימתה כמעט נעתקה.
מולה עמד ייצור עם מראה מוזר ביותר!
גובהו היה כמטר ועשרים לערך,צבע עורו היה אפור בהיר
וחיוור,עיניו היו קטנטנות וכחולות,וכל גופו היה שמן ופחוס
כאילו אם יבוא דבר מאכל לפיו יתפקע!
"סליחה?" שאלה נקרוליטה את הייצור המוזר "מראי מכוער?
וכי למה תגיד דבר שכזה?" נעלבה נקרוליטה,אך לא באמת
נעלבה,גם משום שהייתה בטוחה ביופיה,וגם כי לא הכירה
את הייצור ולא כל כך שמה את ליבה לדבריו.
"כן! וכי בכל 709 שנות חיי לא ראיתי ייצור מכוער כמוך!
מהו המקום הזה?האם כולם כאן נראים כמוך?"
שאל הייצור בהתעניינות.
"אנו על יבשת ירחולינה" הבירה נקרוליטה ביובש "ולא,
לא כולם כאן נראים כמוני,מאין אתה הגעת? ואיך
הגיוני שגילך הוא 709?"
"מהי השאלה המטופשת הזאת?!" התקומם הייצור ומשום
כך התרחבו עיניו הכחולות ונהיו גדולות ומשמעותיות
"מאין הגעתי? אינך מכירה את הקופסאות שמסביבך?"
שאל הייצור ברוגז.
"סליחה? קופסאות? מה אתה סח?" שאלה נקרוליטה
בפליאה.
"כן,כן,קופסאות!" התעקש הייצור "ובאיזו קופסא את חיה?"
שאל הייצור המכוער את נקרוליטה בטון מוכיח.
"אינני גרה בקופסא כלל וכלל! אני גרה בארמון! אינך רואה
שנסיכה אני?" שאלה היא בפליאה.
"נסיכה? מצבך יותר גרוע משחשבתי! מסכנה שכמותך,
אולי תבואי אלינו לשתות כוס שוקו חם?" שאל הייצור
את נקרוליטה בטון של צער ואמפתיה.
נבהלה נקרוליטה מן הייצור וקמה מן הסלע.
"אשאל אותך שוב" היא הביטה בו ברוגז "מאין הגעת?"
"מן הקופסא הדרומית!" כמעט צעק הייצור.
"והיכן היא?" שאלה נקרוליטה כי אמונה בייצור לא היה
גדול.לימודו אותה,עוד בהיותה קטנה,לא לבטוח ביצורים
או בבני אנוש זרים,ובכלל זה כל מי שאינו נראה דומה
לבני האדם החיו מסביבה.
"בדרום! בדיוק שם!" הצביע הייצור הקטן על נקודה רחוקה
באופק הדרומי.
נקרוליטה הביטה בחשש לעבר הנקודה,ולאחר מכן בחשש
אף יותר גדול בייצור עצמו.
"איך קוראים לעיר מגוריך?" שאלה נקרוליטה.
"עייר מגור?" שאל הייצור בשגיאות "על מה את מדברת?"
נזכרה נקרוליטה כי הייצור שוכן במקום אשר הוא מכנה
אותו "קופסא",ולכן מיד תקנה את עצמה וניסחה שוב
את שאלתה:
"מה שמה של הקופסא שלך?"
"נכליס כמובן!" אמר הייצור וחיוך רחב התפשט על פניו
המכוערות "אההה,נכליס...הקופסא הגדולה ביותר
באזור! גדולה אפילו יותר מזו שלכם!"
"שלנו?" השתוממה נקרוליטה.
"כן כן! בשנה שעברה מדדנו את כל הקופסאות והתברר
שנכליס גדולה יותר מכל הקופסאות שבסביבה!
אבל זה היה כמובן לפני שגדלה גרייא-פריינד! כן,כך טבעו
של העולם...האדמות גדלות מיום ליום,אינני מבין איך יכלה
גרייא-פריינד לגדול בכל כל מעט זמן..." מלמל לעצמו
הייצור ולרגע הייתה בטוחה נקרוליטה כי שקוע הוא במחשבות
מרחיקות לכת,ומשום כך,לא רצתה להטרידו.
"ובכן!" התנער הייצור ממחשבתו ופנה לנקרוליטה
המשתוממת "אני מניח כי אצא לי לדרכי! הרי לא הגעתי
לכאן כדי לשבת ולדבר עם נסיכות..." מיד הזדקף מלוא
קומתו ונטל צרור קטן ומוזנח שנקרולטה הבחינה בו רק
עכשיו.
"חכה" ביקשה נקרוליטה "לא הספקתי לשאול אותך איך
הצלחת להגיע לכאן." אמרה.
"זו באמת הייתה בעיה." הודה הייצור המכוער "מרשים
לנו לצאת רק לעיתים מאד נדירות מן הקופסא..."
"אז איך הצלחת לצאת?" שאלה נקרוליטה.
"משום שהגיע פרקי! אחת לכמה זמן מישהו יוצא לבדוק
ולראות את הקופסאות שמסביב כדי להתרשם וללמוד.
אתמול היה תורי." נקרוליטה הנהנה בהבנה גמורה.
"ובכן,אלך לי מכאן. איני יכול להרשות לעצמי שהיה
כה ממושכת במקום אחד. היי שלום,נסיכתי המכוערת!"
אמר הייצור המכוער והחל לרדת מן ההר בזריזות
מאין כמוה.
"חכה!" צעקה נקרוליטה "אל תלך עדיין!" אמרה בתחינה.
הייצור המכוער הרים את ראשו והצל את עיניו.
כמעט והגיע לתחתית ההר בינתיים.
"שכחת לשאול אותי עוד משהו?"צעק הייצור המכוער
בתשובה.
"האם תוכל לקחת אותי איתך?" צעקה נקרוליטה בתחינה.
שקט השתרר על ההר.הייצור המכוער שוב את עיניו
והביט למעלה,אל פניה.
"מה כוונתך?" שאל אותה בפליאה.
"אל הקופסא שלך..." הבהירה נקרוליטה "תוכל לקחת
אותי אל הקופסא שלך?"
"ומדוע לך לבוא איתי אל הקופסא שלי?" שאל הייצור
בתמיהה "כלום אין את מרוצה כאן?" השתומם.
"אני יודעת שזה דבר שאסור לעשות,משום שאין אני אמורה
לדבר עם זרים,כל שכן ללכת איתם אל מקומות זרים,
אך סקרנית אני לראות מקומות חדשים! מעולם לא עזבתי
את ירחולינה...אך כמובן לא תקח אותי אתך...ביכולתך להביא
זרים אל הקופסא?" שאלה נקרוליטה בקול שבור.
"אינני יודע..."גרד הייצור המכוער את פדחתו "מעולם לא
ניסו זאת...אך אוכל לנסות,אני מניח!"
"תוכל?"
"אוכל!"
"ואיך נעשה זאת?" שאלה נקרוליטה בהתרגשות.
"אגיד לך מה" אמר הייצור המכוער "כעת אלך לי לבקר
בקופסאות השכנות.חכי לי כאן,בדיוק על ראש ההר,
בעוד שלושה ימים וחצי בדיוק,ואקח אותך איתי!"
"שלושה וחצי ימים...?" תהתה נקרוליטה "בשעת היום?"
הבעתה הייתה מופתעת ואף לא ברורה.
"וכי מה בכך?" שאל הייצור המכוער.
"אצטרך לברוח בלילה!" הבהירה נקרוליטה "ואם
מישהו יראה אותי הולכת איתך?"
"ומה יהיה אם יראה?" שאל הייצור המכוער בפליאה.
"סופי יהיה רע ומר! ההליכה עם זרים אסורה! הורי
אינם מרשים לי לדבר עם זרים שאינני מכירה ואף לא
ללכת איתם לאף מקום!" קראה נקרוליטה.
"ומדוע?" שאל הייצור המכוער בתמיהה אינסופית.
"הו,לכך יש כמובן סיבה! אני מניחה...ידעתי את אותה
הסיבה פעם,אך שכחתי אותה זה מכבר...תן לי רגע
ואזכר..."עברו שלוש שניות והמשיכה נקרוליטה
"ובכן,אסור לי ללכת ולדבר עם זרים משום ש...
משום ש...אינני זוכרת! אך כמובן שיש סיבה..."
"אינך סבורה כי אם הייתה סיבה חשובה לעניין זה
היית נזכרת בה זה מכבר?" שאל הייצור במהירות
(וזאת משום שהשמש החזקה החלה להשפיע על עצביו
והוא החל להזיע,וגם כי קצת נמאס לו לעמוד בתחתית
ההר ולהביט אל הנסיכה מלמטה).
"אינני יודעת." משכה נקרוליטה בכתפיה.
"בסדר אם כך,נקבע במקום הזה בדיוק ביום הפיזיקלו
בשעה שתיים עשרה בלילה בדיוק.ואל תאחרי!"
קרא הייצור המכוער ופנה לדרכו.
"חכה!" צעקה נקרוליטה שוב (למעשה,פעולה דרמטית זו
החלה להמאס עליה זה מכבר,אך לא הייתה ברירה אלא
לחזור עליה שוב ושוב...לפעמים להיות נסיכה יפיפייה
ודרמטית זו עבודה קצת מעצבנת...).
"ומה רצונך?" הסתובב הייצור המכוער לעברה בחוסר
סבלנות.
"מהו יום הפיזיקלו?" שאלה נקרוליטה.
"מהי כוונתך? אינך מכירה את ימי השבוע?" שאל אותה
הייצור המכוער בטון נוזף.
"כמובן שמכירה אותם! יום ראשון,יום שני,יום שלישי...
וכן הלאה והלאה!"
"כמה מוזרה את!" קרא הייצור המכוער "סופרת את את
ימי השבוע במקום לכנות אותם בשמם האמיתי! ואיזה יום
היום לפי ספירתך?" שאל הייצור המכוער בעורמה.
"היום יום שני." אמרה נקרוליטה בפשטות.
"אין זה משנה." אמר הייצור המכוער בביטול "נפגש
כאן בעוד שלושה ימים ואקח אותך לקופסא שלי.
היי שלום,נסיכתי המכוערת!"
קרא הייצור הקטן,ונעלם לעבר האופק.