לילד שלי

אתה יושב שם, בתמונה הפסטורלית שלך, מביט בגלים מטביעים האחד
את השני. אתה עוצם את עיניך ומעלים את החיוך.
השמש מתקרבת, מלטפת בצבעיה את הים. אתה מתעורר, נעמד ונשבה
בקסמי הטבע.
אני רואה אותך... מביט כך בשקיעה עם המבט המבולבל הזה על פניך.
המבט שאיכשהוא תמיד השתקף מבעד עיניך השחורות.
גופך מתנגד לרוח, אך אתה כולך במקום אחר.
אני יודעת על מה אתה חושב. אני חושבת בדיוק את אותו הדבר.
שנינו מחפשים את הבקבוק הזה עם הפתק בפנים, שיגיע דווקא לחוף
שלנו.

אני יודעת שגם לך מפריע שאנחנו לא מחכים לבקבוק באותו החוף.
אני יודעת שהמבט המבולבל בעיניך הוא הרצון למצוא סוף סוף את
האמת. זאת, הקטנה, שכולם תמיד מסתירים מאיתנו.

רק אני ואתה מחפשים אותה
רק אני ואתה לא מוצאים...

אתה והשמש שלך, שניכם מחכים ליד הים ואני מחכה עם הירח שלי.
מדי פעם גם השמש שלך באה לבקר בממלכה החשוכה שלי, מוסרת לי מגע
מלטף ממך.
אתה שוב מתיישב, חופן את החול בידך הקטנה, הילדותית... רואה
אותו בורח ממך, מסרב להתפס. החול שלי, תמיד נשאר. אני יכולה
להחזיק אותו שעות בידים, שעות... עד שבאה הרוח שהכוכבים שלך
שלחו, לוקחת לי את כולו. אז, אני מעיפה מבט מבולבל לעבר הירח
שלי ושואלת אותו.. "מה קרה?" האם שוב איבדנו האחד את
השניה...?

אתה מתעורר ובצווחה איומה מורה לשמש שלך לשלוח לי כמה כוכבים.
הם מבריקים ונוצצים בכחול שמולי, מסנוורים לי את הירח העצוב.
אני מביטה עליהם, בתמונה הפסטורלית הזאת, שבויה בקסמי הטבע...


מכושפת.

עוד כמה זמן יקח לנו למצוא את החוף האחת של השני?
אני כל כך מפחדת שכשנמצא אותו, הירח שלי לא יהיה שם... או שמא
זאת תהיה השמש שלך שלא ממש תזרח יותר.

אחד מאיתנו כבר לא יהיה מוקסם, אחד מאיתנו שוב יחיה בשאלה.
אז עדיף שאתה, בתמונה הכל כך מושלמת שלך, תמשיך לבהות בשמש
שלך, לתהות...
ואני פה אמשיך לדבר עם הירח שלי על הכוכבים שלך, אלה שמסנוורים
אותי.

האמת של כל אחד מאיתנו היא כנראה לבד.
התיישב לך על החוף שלך, עצום את העיניים.
הגלים יטרפו אחד את השני, השמש תצבע אותם בצבעים של ילד
קטן...
ואתה.. אתה תזיל דמעה מבולבלת מעיניך השחורות.
ואני יודעת בדיוק על מה אתה חושב. אני חושבת בדיוק את אותו
הדבר.

אני חושבת עליך.