לפני שאתם שואלים - לא, זה לא סיפור אוטוביוגרפי...


הגשם טפטף בעצלתיים. עקבתי אחר התבניות שיצרו הטיפות על חלון
המונית, הזחילה האיטית שלהן כלפי מטה והרסס הבלתי פוסק שהוסיף
טיפות חדשות לתבנית. התכרבלתי עמוק יותר לתוך המעיל. לפי
סטנדרטים אירופאים מזג האוויר לא היה קר במיוחד, והנהג אפילו
פתח כדי סדק את החלון מלפנים, נותן לרוח להיכנס פנימה, אבל אני
לא יכולתי להפסיק את הרעד בתוכי. כנראה בגלל שלרעד הזה לא היה
קשר ישיר למזג האויר.
"העיר הירוקה והיפה ביותר מכל שלושת הבירות של הארצות
הבלטיות", קטע קולה החד של סיגל את ניסיוני להתעלם מנוכחותה.
"היא משתרעת לאורך 250 קילומטר בפנים הארץ, לאורך גדות הנהר
נריס- וואו. כלומר, לא הבנתי.  האם הם טוענים שהנהר הוא באורך
250 קילומטר?"
מלמלתי משהו בלתי ניתן לפענוח ונצמדתי קרוב יותר לדלת המונית.

"כלומר, זה לא קצת ארוך מדי בשביל נהר? חשבתי שאמרת לי שהוא לא
היה גדול במיוחד".
"הייתי בת תשע בפעם האחרונה שראיתי אותו. האם ציפית לדיוק מדעי
מזיכרונות בני חמש-עשרה שנה?"
"מממם". שמעתי אותה מדפדפת במדריך נסיעות שהיא לא הניחה מידה
לרגע מאז שעלינו למטוס. "אולי יש להם טעות. כלומר, זה לא בדיוק
אמזונס, נכון?"
נשמתי נשימה עמוקה והכרחתי את קולי להישאר נטול רגש. "אורך
האמזונס הוא לפחות ששת אלפים קילומטר".
"אה. אז אולי הנהר שלך באמת לא גדול במיוחד".
הנהר שלי.
הרגשתי איך סיגל נשענת שוב על המושב, מוכנה להמשיך לקרוא -
בקול - את מדריך הנסיעות. לא יכולתי להסתכל עליה. מלכתחילה היו
בי ספקות לגבי רצונה להצטרף ל"טיול" שלי, כמו שהיא כינתה אותו,
אבל כשסיגל מתעקשת, קשה לשכנע אותה לוותר. היא טענה שנמאס לה
מאנשים שנוסעים לחו"ל לאותם מקומות כמו כולם רק בגלל שמשרד
התיירות נותן הנחות על כך. "אם אשמע על עוד בן-אדם שנסע
ללונדון או פראג או הודו - אצרח. אני רוצה חוויה שונה. משהו
יותר אקזוטי".
"תיסעי לסין", יעצתי לה בחמיצות.
"דווקא חשבתי על רוסיה. גברים שיכורים שוכבים על מדרכות, שפה
זרה לגמרי, תרבות שאני לא מכירה. את יודעת, לראות את האנשים
שג'יימס בונד יורה בהם בכל סרט".
זו לא נשמעה לי כמו סיבה משכנעת, מה גם שלא התכוונתי לנסוע
לרוסיה, אבל פרטים קטנים כאלה מעולם לא עניינו את סיגל.
ואיכשהו, באותו הרגע, הריקנות החדשה מכרסמת את דרכה עמוק
בתוכי, חשבתי שאולי זה יכול להיות נחמד שתהיה מישהי לצדי
בנסיעה הזו, מישהי שאוכל לחלוק איתה את עיר זיכרונותיי.
גיליתי שעשיתי טעות מכרעת כשהמטוס המריא משדה התעופה וכל מה
שיכולתי לראות היו עננים לבנים שטים ליד החלון. חשבתי על הפעם
הראשונה בה טסתי במטוס, שהיה רעוע ורעד במשך כל הטיסה, צונח עם
כל בור אוירי, ואיך בכיתי במשך רוב הזמן, מתלוננת על אוזניים
נסתמות וקור, כשסיגל תקעה את מרפקה בצלעותיי, דורשת את תשומת
לבי ללא גינוני טקס מיותרים.
"תקשיבי לזה", היא אמרה ודפדפה בהתלהבות במשהו שנראה כמו ספר
קטן ועבה. "ליטא היא הגדולה מבין שלושת הארצות הבלטיות, מכסה
אזור של 65,200 קילומטרים מרובעים; היא גובלת בלטביה בצפון,
בלרוסיה בדרום מזרח ופולין בדרום מערב. הממ. אני מניחה שאני
אמורה להסיק שהים הבלטי נמצא במערב, היות והם לא ציינו דבר על
כך?"
בהיתי בה מופתעת. "מה לעזאזל את קוראת?"
"מדריך נסיעות. היות ולא בדיוק היית מעיין שופע של מידע בנושא,
החלטתי לקחת את העניין לידיי".
ומאותו הרגע הכל השתנה. סיגל דאגה להקריא לי חלקים נרחבים
מהספר ללא הפסק, שואלת עשרות שאלות שלא היה לי שמץ רצון - או
יכולת - לענות עליהן, הופכת את הנסיעה שלנו לטיול לימודי. לא
יכולתי לסבול זאת. היא התייחסה להכל בכזו קלות ראש, בסקרנות
שטחית של מציצן, עד שבנקודה בה מצאתי את עצמי חולקת איתה מונית
לא יכולתי אף להסתכל עליה מבלי לחוש רוגז מהול בדחייה פושט בי.

בהיתי בטיפות גשם זוחלות על החלון ומאחוריהם נוף מעורפל חולף
במהירות. הרגשתי את לבי פועם בחזי. השענתי את ראשי כנגד הדלת
ונשמתי עמוקות. למכונית היה ריח לא מוכר של עור. או תחליף עור,
או מה שלא היה סוג הבד עליו ישבתי. בעבר המוניות שנסעתי בהן,
בייחוד המונית שלקחה אותי לשדה תעופה לפני כל אותן שנים, היו
בעלי ריפוד זול, הריחו מאנשים, סיגריות ולפעמים מסוגי בושם לא
מוכרים, שהניחוח הכבד שלהם היה מוחשי כמעט כמו מגע. זה תמיד
גרם לי לתהות מי היו האנשים האלה שנסעו במונית הזו לפניי, שהיו
עשירים מספיק כדי להרשות לעצמם את מה שהוריי לא יכלו. לאמי היה
בקבוקון בושם אחד, משהו צרפתי שלא הורשתי להתקרב אליו, למרות
שהייתי עושה זאת בכל זאת כשהוריי לא היו בבית, פשוט עומדת ליד
מגרת השדה הפתוחה, מחזיקה את הבקבוקון בידיי, לא מעיזה אף
לפתחו. אבי הביא אותו לאמי באחד מימי ההולדת שלה והיא שמרה
עליו במשך שנים, משתמשת בו רק לעיתים רחוקות באירועים מיוחדים.
לפעמים היה נדמה לי כי הבקבוקון הזה זקן יותר ממני, שוכב במגרה
ההיא שנים על גבי שנים, הרבה לפני שנולדתי.
מצמצתי, מנסה לחדד את הראיה. נראה כי מאז שנחת מטוסי התחלתי
לראות את הכל בראיה כפולה, ההווה כפי שנפרש לפניי והעבר החצי
שקוף שהציץ מתחתיו, ממצמץ אלי מתוך זכרוני. זה היה מבלבל וזה
טשטש את המציאות שגם כך לא הייתה לי אחיזה חזקה מדי בה.  
המונית עצרה ברמזור. התבוננתי החוצה, לעבר המכוניות המקיפות
אותנו. היו שם הרבה מאוד מכוניות אמריקאיות, דגמים שבעבר לא
ראיתי אף פעם. בזיכרוני היו רק שלושה סוגי מכוניות - הז'יגולי,
דגם המכונית שאהבתי יותר מכל כילדה, המוסקביץ' המסורבל והקטן
יותר, והוולגה המפוארת, שדגמה לרוב שימש לאירועים רשמיים וגם
משום מה, למוניות. הוולגות בצבע הצהוב והבז'. זו שלקחה אותי
ואת הוריי לשדה התעופה הייתה בצבע הבז', או לפחות כך נדמה לי.
זכרתי שכשהייתי בת שמונה נתקעתי פתאום במכונית פורד אמריקאית
עומדת לפני חנות המכולת השכונתית, ואיך הקפתי אותה בהתפעלות
שוב ושוב, בוהה בצבע הכחול כהה של מכסה המנוע, שקרני שמש
השתקפו בו, תוהה איזה אדם מופלא זכה לנהוג בה...
בניינים חלפו ביעף. נראה כי הרחוב בו נסענו נמשך עד אינסוף,
שלא במפתיע, שכן היה אחד הרחובות הראשיים של העיר והחושים שלי
היו במצב של פעילות מוגברת. לחשתי בשקט את שמו של הרחוב,
"אנטאקלניו", טועמת את הניגון הלא רגיל בשפתיי. לא רגיל, אבל
איכשהו גם מוכר, כמו כל דבר אחר בשלושת הימים האחרונים, כמו
היזכרות במשהו שתמיד ידעתי, אך שכחתי לפני שנים.
"Atvazavam", אמר הנהג וסובב אלי את פניו הרחבים, נטולי
השיזוף.
המונית האטה ונעצרה ליד המדרכה.
"הגענו?", שאלה סיגל.
ניחשתי יותר משהבנתי את כוונתו. דרך חלון המונית יכולתי לראות
שלט של תחנת אוטובוס וספסל העץ שעמד לידה. לבי הגביר את
פעימותיו.
הנהג חזר על דבריו והצביע לעבר המונה. חייכתי בהתנצלות ודחפתי
במהירות מספר שטרות לידיו, לפני שסיגל תחליט לנסות עליו את אחד
המשפטים החדשים שלה בליטאית. מדריך הנסיעות שלה הכיל מספר לא
מבוטל מהם וביומיים וחצי האחרונים היא ניצלה כמעט כל הזדמנות
כדי להגיד לאנשים "אינני מבינה". לפי הגיחוך הרחב והמתנשא
שהעניק לי הנהג לפני שהמונית שלו נעלמה בזרם התנועה, יכולתי
לשער שכנראה הענקתי לו את הטיפ הגדול ביותר בחייו, מבססת בכך
את הסטריאוטיפ של התייר הפתי. לא היה אכפת לי. עמדתי באמצע
הרחוב, נותנת לאנשים עם מטריות לעקוף אותי, נושמת לתוכי את ריח
הגשם והמדרכות הרטובות. הרמתי את פניי כלפי השמים, מקבלת בברכה
את מגע טיפות המים הקרירות על עורי. אפילו השמים היו שונים
כאן-  מפוספסים הלוך וחזור בחוטי החשמל של החשמליות. הכבדות
האפורה שלהם תלתה מעליי, לא עושה דבר כדי להקל על המתח שנבנה
בגופי. האדרנלין סימם את חושיי. תהיתי אם אני משתגעת, אם
כמיהתי ותחושת החופש שחשתי מטריפות עלי את דעתי.
"שיט, את יכולה אולי לעזור לי במקום לבהות כמו תיירת מטומטמת
בעוברים ושבים?"
נרעדתי. לרגע קצר אחד - קצר מדי - הצלחתי לשכוח לגמרי משותפתי
ההמונית. היא עמדה על המדרכה, שערה הכהה מתנופף סביב פניה,
מדריך הנסיעות תחוב תחת זרועה וכמעט נופל, תיקה משתלשל מכתפה
האחת, המצלמה מתנדנדת בפראות על צווארה, בזמן שהיא נאבקה עם
המטריה כנגד הרוח. פסעתי לעברה ותפסתי את המדריך רגע לפני שהוא
נפל לתוך השלולית. תהיתי אם הייתי צריכה פשוט להניח לו ליפול,
לתת למים הקרים והמלוכלכים להכתים ולטשטש את לובן בדפים
המתגרה, מלא בעובדות נטולות הרגש.
"ממש תודה". סיגל השתלטה סוף-סוף על המטריה. "את יודעת שאין לך
שום חוש לתכנון נסיעות? במדריך כתוב באופן מפורש שהחודשים
הנוחים לטיול במדינה הזו הם מאי עד ספטמבר, לא אמצע אוקטובר עם
כל הגשמים שלו". היא חטפה את הספר מידיי ותחבה אותו באנרגטיות
לתוך תיקה. "את ממש כמו ילדה אובדת. יש לך מזל שנסעתי אתך".
היא עצרה לרגע, מזכה אותי במבט תוכחה, ומיד המשיכה, "ואת עומדת
תחת הגשם! בואי הנה".
"אני אוהבת גשם".
"וגם דלקת ריאות אני מניחה". היא תפסה את מרפקי וגררה אותי
מתחת למטריה. קמצתי את אגרופיי כדי לא לדחוף אותה מעליי. האם
לא הבינה שלא תכננתי דבר בנסיעה הזו, שפשוט הייתי חייבת לנסוע,
מייד, שהיה זה דחף, קריאה, צורך? חילצתי את מרפקי מידה והרמתי
את צווארון מעילי. בלא לזכות אותה במבט הסתובבתי ופניתי לכיוון
ביתי.

הלכתי לאיטי ברחוב, סופגת את המראות לתוכי, סיגל משתרכת לצדי
בבלבול. יכולתי לבקש מנהג המונית שיביא אותי ממש אל פתח
הבניין, אבל העדפתי ללכת את מאות המטרים האחרונים ברגל.
השינויים ניכרו בכל. ציפיתי אומנם למצוא הכל קטן ואפרורי יותר,
בעל משמעות שונה - אחרי הכל כבר לא הייתי ילדה בת תשע שבשבילה
כל אירוע קטן הוא חוויה בלתי נשכחת, אבל איכשהו למרות הכל, לא
ציפיתי לשינוי כה דרסטי. לא ציפיתי למבנים חדשים, מודרניים,
שצצו במקום אלה שזכרתי. חנות המכולת הקטנה הוחלפה בבניין בעל
חלונות רחבים, עם שלט "מקדונלדס" מתנוסס עליו. במרחק מה ממנו
ראיתי חנות נוספת, עם שלט צנוע יותר - "אינטרנט קפה". חייכתי
בציניות. כשהייתי בת תשע לאף אחד במדינה הזו לא היה מושג מה
המילים האלה אמורות להביע. מדינה של לפני נפילת הקומוניזם.
מכנסי ג'ינס ניתן היה להשיג רק אם היו לך קרובי משפחה בחו"ל
והאוכל חולק לפי קופונים.
פניתי לרחוב צדדי והאטתי את צעדיי עוד יותר. "ויליישיו גאטווה"
התנוסס על הבית הקרוב אלי. רחוב ויליישיו. הרחוב שלי. למרות
שבאותם זמנים היה לו שם אחר. שמות רוב הרחובות הוחלפו לאחר
שהארצות הבלטיות, ליטא בכללן, קיבלו בחזרה את עצמאותן. ביטאתי
את שמו בקול, עדיין מתקשה להסתגל לנעימה השונה של השפה. ליטאית
הייתה שפה שלמרות ששאבה מספר מילים משפות אחרות, הייתה ברובה
מקורית. לא היה לה דבר משותף עם רוסית או כל שפה אחרת שהכרתי.
ולאחר חמש עשרה שנים של דיבור בעברית ובאנגלית, היא נשמעה
לאוזני כמעט אקזוטית. ועם זאת, זרעיה היו בתוכי, מחכים לצמוח.
מרגע שהצבתי את רגלי בוילנה השפה הקיפה אותי, משפטים מהירים
שלא הצלחתי להבין כלל ומלים בודדות שאוזני הייתה מזהה פתאום
בעוברי ברחוב, או בראותי שלטי פרסומת, והד של היכרות היה עולה
מתוכי. מילים שזכרתי את אמי מבטאת, מילים שזכרתי כי אמרתי
כשהייתי ילדה. וכשזה קרה, לא יכולתי להפסיק לחייך. העיר הייתה
שונה עכשיו, שונה מהכתמים המטושטשים שזכרתי, לרחובותיה היו
שמות אחרים, השפה הייתה זרה גם כן - אבל גם אני הייתי זרה.
הייתי אדם חדש, כבר לא אותה ילדה קטנה שלא הבינה מדוע עליה
לעזוב את הבית היחיד שהכירה, את החברים שאהבה. ועם זאת היה
משהו ישן בשנינו. חלק ממני הפך לחלק מהעיר, וחלק מהעיר הפך את
עצמו מזמן לחלק ממני. היינו קשורים לעולמים.
ובצורה מגוחכת, בעודי דורכת על עלי השלכת ונעצרת כדי להרים את
העלים הרחבים של עץ האדר, שהתעופפו לאורך כל הרחוב בכתמים
צבעוניים ועליזים של אדום וצהוב, ירוק וחום, הרגשתי פתאום
שייכת.

אני זוכרת כשהייתי קטנה, הדירה שלנו אף פעם לא הייתה שקטה
לגמרי. החברים שלי היו מגיעים, השכנים נכנסים כל הזמן, קרובי
משפחה באים להגיד שלום מפעם לפעם. בימי הולדת וחגים הוריי היו
מבשלים כל היום, צוחקים, מפזרים קמח זה על זה, וקבוצה של קרובי
משפחה הייתה מתיישבת סביב השולחן בסלון, שהיה נפתח למלוא אורכו
להזדמנות חגיגית זו, ומהומה רבתי הייתה מתחילה. אהבתי לשבת בין
הוריי ולראות את המבוגרים מדברים, מרימים כוסיות, נושאים
נאומים, צוחקים מדברים שלא הבנתי. הם לא שמו לב אלי בדרך כלל,
מעבר לחמש הדקות הראשונות המתחייבות של צביטת לחיים והמיות
לגבי כמה גדלתי, וכך הייתי חופשייה פשוט לשבת ולבחון את האנשים
שהקיפו את אמי, להחליט מי מהם באמת נחמד ומי מעמיד פנים, אל מי
אמי מחייכת ומי גורם לעיניה להצטמצם - לא הרבה, אבל אני תמיד
הבחנתי בכך. מאנשים כאלה הייתי מתרחקת ואם ניסו לקשור איתי
שיחה הייתי מתקרבת ודורכת על נעליהם בפנים תמימות, כאילו אך
מעדתי.
מאז שעזבנו את הארץ זרם המבקרים הלך ופחת, עד שנפסק לגמרי לאחר
שאבי נפטר. אמי החלה לעבוד במשמרות שכמעט ולא אפשרו לי לראות
אותה, וגם כשראיתי אותה היא הייתה עייפה ומסוגרת, עיניה בוהות
בנקודה בלתי נראית לפניה, מנותקת. ביליתי את רוב זמני בשיטוט
ברחובות העיר, מגיעה הביתה בשעות לא קבועות, סומכת על כך שאמי
לא תעיר לי. היא הפסיקה להיות מעורבת בחיי כמו שהייתה מעורבת
פעם, כשהייתה מגיעה לבית-ספר לדבר עם המורים ומחצית מהוריי
התלמידים של כיתתי היו חבריה. עם השכנים לא החלפנו מלה, מעבר
ל"שלום" מזדמן. גם ביקורי קרובי המשפחה התדלדלו, למרות שהיו
לנו די הרבה כאלה בישראל, עד שבחמש השנים האחרונות לא ראיתי
אפילו אחד מהם. הפסקנו גם לחגוג את ימי ההולדת באופן הגרנדיוזי
שעשינו פעם. אמי לא בישלה ולא אפתה דבר מהרגע בו חלה אבי,
למרות שתמיד זכרה להביא הביתה בלונים ומתנות.
באופן משונה קיבלתי זאת כמובן מאליו. הייתי בארץ חדשה ודרכיה
היו חדשות. החיים של הוריי, ולאחר מכן של אמי, נפרדו מאלה שלי
- היא עבדה, היו לה בעיות שלא הבנתי ואילו אני - אני מצאתי לי
חברים חדשים. מפתיע עד כמה קל יותר לילדה להסתדר במקום זר מאשר
לאשה מבוגרת. אמי דעכה - אני פרחתי.
מעולם לא דיברנו על כך. מעולם לא אמרתי לה כמה היא חסרה בחיי,
איזה חלל ריק הותיר אבי בנפשי. והיא מעולם לא אמרה לי עד כמה
כאב לה לחזור לדירה שלנו ולראות אותה ריקה, לדעת שאני לא מחכה
לה. אבל היו לילות בהן אמי הייתה חוזרת הביתה ואני כבר ישנתי,
ואז היא הייתה נכנסת לחדרי על קצות האצבעות ומנשקת את מצחי,
מברישה ברוך את שערי הסתור; עור ידיה, שפעם היה חלק וצעיר,
מחוספס כנגד עורי, והייתה לוחשת, היי ילדה טובה, אני אוהבת
אותך. הייתי שוכבת ללא ניע, שומרת בכוח על נשימות רגועות,
מעמידה פניי ישנה, ורק כשהדלת הייתה נסגרת אחריה וצעדיה
מתרחקים לכיוון המטבח, הייתי מרשה לעצמי לפרוץ בבכי.

"אוקיי, אני לא מנסה להפריע למצב הזומבי המרתק שלך או משהו
כזה, אבל מה אנחנו עושות כאן בדיוק? חשבתי שאנחנו הולכות לראות
את מגדל הגיד... הגידמס?"
נשלפתי חזרה אל המציאות מהמקום שמחשבותיי הוליכו אותי.
"גדמינאס", אמרתי בקול שהתאמץ להישמע רגוע. "שמו גדמינאס".
"ובכן, אני לא רואה שום מגדל כאן. כתוב במדריך שהוא היה במקור
מצודה ממנה נבנתה כל העיר, ושהוא עדיין המרכז שלה וכל הדברים
החשובים נמצאים סביבו".
הבית היה ממש מולי עכשיו, בניין ארוך בן חמש קומות, עם ארבע
כניסות, כל דלת צבועה בצבע כחול מלוכלך, מתקלף. כמה אפור וקטן
הוא נראה! כמה מוזנח!
סיגל נופפה את ידה מול פניי. "הלו? יחס?"
בהיתי בה. הרגשתי משהו כמעט נשבר בתוכי, שוב, אחד המחסומים
האחרונים של ריסון עצמי, כמו אתמול, רק שהפעם חשתי זעם במקום
אבל גורף כל.
"יש שם מוזיאון שפתוח עד חמש, אני רוצה להספיק לראו -  אאו! מה
את עוש - תעזבי אותי!"
גררתי את סיגל המתנגדת אחריי במורד הרחוב. הגשם נחלש והפך
לטפטוף קל, אבל הרוח התגברה ומטרייתה של שותפתי למסע השתרכה
אחריה כמו מצנח פתוח, כמעט תולשת את זרועה, בזמן שאני המשכתי
לגרור אותה אחריי בזרועה האחרת. הרחוב היה קצר ולכן לא נותר
לנו הרבה ללכת. חציתי בנחישות כביש צר שעבר במאונך לרחוב, שם
סיגל סוף-סוף השתחררה מהאחיזה שלי, דוחפת אותי בכוח. החלקתי על
הדשה הרטוב, כמעט גולשת מטה מהגדה שהחלה ממש תחת רגליי. נאחזתי
בפנס רחוב כדי לייצב את עצמי. הוא עדיין היה שבור, כמו לפני כל
אותן שנים. לאורך כל הגדה הארוכה היו אולי שני פנסים שעבדו
באופן קבוע. רובם היו מנופצים בשיטתיות שוב ושוב.
"את יודעת שאת מטורפת?!" פניה היו סמוקות, אבל לא ראיתי כעס
אמיתי בהן. כנראה שנראיתי מספיק משונה כדי להיות משעשעת, חלק
מההרפתקה שלה במדינה זרה ופרימיטיבית, במקום האדם הקרוע והאבוד
שהייתי.
הצבעתי הצידה. "הנה המגדל".
"איפה? רגע, זה לא הנהר?"
לא עניתי. היא יכלה לראות בעצמה שעמדנו על גדת הנהר הגבוהה,
אותו נהר שלתוכו עפו כל-כך הרבה כדורים ממגרש המשחקים הקרוב
ונסחפו הרחק בזרם המהיר, כשאנחנו, ילדי השכונה, רצים לצדו
בצרחות של התרגשות, משתדלים לגלגל אלינו את הכדורים בעזרת
ענפים, כמעט נופלים לתוך מימיו המזוהמים, חומים ירקרקים. תמיד
חשבתי שאי שם במרחק, מעבר לגשר, מעבר לעיקול, גר איזה שהוא ילד
בר מזל שיש לו אוסף גדול של כל הכדורים שלנו.
"בבקשה תגידי לי שזה לא המגדל הנכון".
ממש ליד עיקול הנהר, במרחק ניכר למדי, הזדקר מגדל אדמדם, דגל
המדינה מתנפנף בראשו. התבוננתי בחיוך בצבעיו. צהוב, ירוק,
אדום. הם בלטו בעוז כנגד השמים האפורים.
סיגל חבטה בזרועי בכוח. "את בלתי נסבלת!"
"תודה".
"אנחנו רחוקות מדי מהמגדל! מה אנחנו עושות כאן? כי אם את חושבת
שאני אלך את כל הדרך הזו ברגל, בגשם, עם מטריה הפוכה - טוב,
תחשבי שוב".
"אם תחזרי לתחנה לידה ירדנו מהמונית ותעלי על חשמלית, תגיעי
ישר אל המגדל. הוא במרחק של רק ארבע או חמש תחנות מכאן".
"אני נשבעת שלעולם לא אסע איתך יותר לשום מקום. אפילו אם תשלמי
לי ותתחנני על ברכייך".
לא הגבתי. עמדתי ליד הנהר והרוח נשבה אל פניי. זה היה אמיתי,
באמת הייתי כאן, זה לא היה אחד החלומות שלי שהייתי מתעוררת מהם
בתחושה צורבת של אכזבה, כמהה למשהו שהיה מחוץ להישג ידי.
"את יודעת, כשהחלטתי לנסוע איתך לכאן, ציפיתי שנסתובב ביחד
בעיר, שתראי לי את כל המקומות המעניינים, תספרי לי עליהם -
וכן, אני יודעת שאמרת לי שהיית ילדה כשעזבת, אבל בכל זאת את
בטח זוכרת משהו, לא? חשבתי שאולי אפילו אשכנע אותך להאריך את
הטיול, לנסוע לערים אחרות, לראות את יתר הארצות הבלטיות, לא רק
פיסה קטנה זו שהתקבעת עליה. וזה לא שאני לא נהנית - סביר להניח
שהייתי נוסעת לכאן גם בלעדייך, אבל...", סיגל התבוננה בי
ברצינות לא אופיינית, רגועה, מזכירה לי איך היא נראתה לפני
שעלינו למטוס, לפני תחושת הרוגז הקבועה שהשתלטה עלי, "מה הטעם,
אם את מעדיפה לבלות את רוב הזמן לבד או גוררת אותי למקומות
משונים מבלי להגיד לי על כך דבר?"
"זה לא מקום משונה", אמרתי והופתעתי לשמוע עצב בקולי.
"אז למה אנחנו כאן?"
"חשבתי... רציתי להראות לך... את הנהר. מקרוב", שיקרתי. לא
ידעתי בעצמי למה גררתי אותה אחריי. נראה כי לא חשבתי בבהירות
בשלושת הימים האחרונים. או שבעצם חשבתי בבהירות יתרה - ידעתי
מה אני רוצה, למה אני זקוקה, לאן אני הולכת, אלא שסיגל הייתה
כל-כך שולית בכל זה שלא הקדשתי לה יותר ממחשבה חולפת. ומי
יודע, אולי בתחילת היום, עדיין מרגישה התרוממות רוח מאירועי
יום האתמול, באמת חשבתי לשתף את סיגל בחוויה, לספר לה על המקום
הזה, על המשמעות שלו בעיניי. אחרי הכל היא לא הייתה אדם רע.
חיבבתי אותה. והיא הייתה האדם היחיד שהכרתי בחלק זה של העולם.
אלא שהיא שוב החלה להקריא חלקים ממדריך הנסיעות הארור שלה וכל
הנדיבות שחשתי כלפיה התפוגגה במהירות שיא.
נאנחתי. לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה בה חשתי כה חשופה
ופגיעה.
סיגל התבוננה בי בספקנות. חייכתי בהתנצלות. "אכפת לך שנפרד גם
היום? לא מתחשק לי לראות את המוזיאון".
היא התבוננה בי רגע נוקב אחד, ואז האופי האופטימי והסלחני שלה
שב והגיח החוצה. היא משכה בכתפיה וחייכה. "איך שאת רוצה".
ההקלה הציפה אותי בעוצמה שלא ציפיתי. ידעתי שזה משהו שהייתי
צריכה לעבור לבד. "תיהני מהמוזיאון. הוא מעניין למדי, עד כמה
שאני זוכרת". לא זכרתי הרבה. הייתי בת שמונה כשהוריי לקחו אותי
אליו, וביליתי את רוב הזמן בקפיצה על רגל אחת, משועממת, שואלת
כל שלוש שניות מתי כבר נלך הביתה. או לפחות זה מה שעשיתי עד
שנכנסנו לחדר שהיה מלא בשריון עתיק, שריון קשקשים ושריון שהיה
מורכב מטבעות עדינות וחזקות, חרבות, פגיונות וחניתות נחות בסדר
מופתי תחת זכוכית התצוגה. עמדתי עם אפי צמוד אל הזכוכית במשך
מה שנראה כשעות, עד שאבי הניף אותי על כתפיו ונשא אותי החוצה.

"מממם". סיגל קיפלה את המטריה חסרת התועלת שלה וחיפשה מקום
לזרוק אותה בו. היא נואשה לאחר זמן מה ותקעה אותה חזרה אל
התיק, דואגת להוציא את הספרון הכחול העבה החוצה לפני כן. "טוב.
אז ניפגש במלון בערב?"
"בטח".
"דרך אגב, לאן הלכת אתמול אחרי שנטשת אותי בין כל הכנסיות?"
"אה...", חיפשתי נואשות איזה שקר, מרגישה כאילו השאלה התמימה
של סיגל פולשת לתוכי, ונכשלת להמציא משהו. זיכרון יום האתמול
היה חזק מדי, מוחץ בעוצמתו. "בית קברות".
"בית קברות? בית הקברות היהודי?!"
"כן...?"
התלהבות שבה לקרון מכל תא בגופה. "אני לא מאמינה שלא לקחת אותי
איתך! ראית את הקבר של הגאון אליהו?"
"מה? לא". האם היא עומדת להפוך אפילו את בית הקברות לאטרקציה
תיירותית?
"קראתי שהוא היה קבור בבית הקברות הישן, אבל הרסו אותו ב- 1957
כדי לבנות אצטדיון ספורט. כך שהעבירו את הקבר שלו לבית הקברות
החדש. ידעת שאלה שבנו את האצטדיון השתמשו במצבות היהודיות
כבאבני ריצוף למדרכות?"
"לא".
"באמת? מוזר. בכל מקרה, הלכתי למוזיאון היהודי אתמול, שהוא
בעצם סתם בית עץ ירוק ואם רק היית עומדת בחוץ, בחיים לא היית
מנחשת מה זה. הוא מוקדש כולו להיסטוריה היהודית בוילנה ולשואה.
את צריכה לראות את זה".
"חשבתי שראית את הכנסיות אתמול". עצמתי את עיניי, ידיי בכיסי
מעילי, נותנת לרוח לנשוב אל תוך פניי. לא רציתי לשמוע דבר ממה
שיש לסיגל לומר.
"בין היתר. הלכתי גם לראות את בית-הכנסת ואת המקומות בהם היו
שני הגטאות".
"אה". במפתיע, הנהר לא נראה שונה בהרבה ממה שזכרתי. כן, הוא
היה צר יותר והגדה השניה לא נראתה לי רחוקה כל-כך כמו באותם
ימים, בהם הייתי מתפלאת שהוריי יכלו לחצות אותו בשחיה, נלחמים
בקלות בזרם הסוחף, אבל זה עדיין היה אותו הנהר שניסיתי לתפוס
בו ראשנים ושחורף גשום אחד עלה על גדותיו והציף את הרחוב ואת
הבית בו גרתי.
"יש פה הרבה דברים לראות. אני לא יודעת למה החלטת לבוא רק
לשלושה ימים. את צריכה להישאר עוד".
"אולי", עניתי ונעתי באי נוחות.
"טוב, אני אשאיר אותך ליהנות מהנהר ולקפוא למוות כמו שאת
אוהבת", היא חייכה חיוך מתגרה וחיבקה אותי במהירות. השתדלתי לא
להירתע. צפיתי בה מתרחקת, צועדת נמרצות, המצלמה בנרתיק המגן
שלה מקפצת סביב צווארה עם כל צעד. לרגע חשתי אשמה על שנטשתי
אותה כך, לבד בעיר זרה, למרות שידעתי שזו מחשבה מגוחכת. סיגל
הסתדרה הרבה יותר טוב כשהייתה בלעדי, כשלא נגררתי אחריה כמשקל
מת, כשהיא הייתה חופשייה ללכת למקומות אותם רצתה לראות מבלי
שאבקר אותה. וחוץ מזה, היא הייתה מסוג האנשים שתרבות שונה או
היעדר שפה משותפת לא מהווים להם אתגר בלתי אפשרי, היא הייתה
פוגשת אנשים בכל מקום, מוצאת דרך לקשור איתם שיחה, להקסים
אותם, בעוד אני עמדתי בצד והתבוננתי בהכל דרך מסך של ציניות.
את היום הראשון שלנו כאן בילינו יחד. שוטטנו בעיר העתיקה, בין
רחובות מרוצפים וכנסיות יפהפיות, בתי קפה קטנים ופארקים. סיגל
הקריאה לי לפחות פעמים את הסיפור על הדוכס גדמינאס, שהגיע
לאזור בשנת 1320 במהלך מסע הציד שלו ולילה אחד חלם על זאב
מברזל, שעמד על גבעה וילל בקול של מאה זאבים, דבר ששכנע אותו
בכך שהוא מוכרח לבנות עיר מבוצרת בו במקום, אדירה כמו היללה של
אותו זאב. וכך כמובן הוקמה וילנה. סיגל אמרה שהסיפור הזה מזכיר
לה משום מה את סיפור רומולוס ורמוס, שהונקו על-ידי זאבה ולאחר
מכן הקימו את רומא. היא הייתה מלאה באנרגיה, רוצה לדעת הכל על
כל דבר, תוחבת לידי מצלמה כדי שאצלם אותה על רקע דבר זה או
אחר. באיזה שהוא שלב עלה בדעתי שתוך יום אחד היא הספיקה ללמוד
על העיר יותר ממה שידעתי כל חיי.
אבל היא הייתה רק תיירת. רועשת, נלהבת, נטולת כבוד. בשבילה כל
המקומות היו רק אתרים, תצלומי הבזק ועובדות יבשות. היא לא ידעה
מה זה אומר להיות באמת חלק מכך.
נפרדנו כשהערב החל לרדת. סיגל חזרה למלון, להקלתי הרבה, בעוד
שאני נשארתי לשוטט לאיטי ברחובות, מתעלמת לגמרי מכל חוש
זהירות. למרות הרוגז שחשתי כלפי התנהגותה של סיגל, הייתי חייבת
להודות שהתנהגותי שלי לא שונה בהרבה משלה. הרגשתי כמו תיירת
בעצמי, אבל כתיירת הפוסעת בחלום, בו כל המקומות נראים איכשהו
מוכרים וחלק ממך. עם זאת, לא התפלאתי מהעיר בצורה השכלית של
שותפתי. לא התפלאתי מנפלאות האדריכלות ומהעבר ומהפולקלור
המקומי. הידע הזה לא עניין אותי. אבל בניגוד לכך, הלב שלי היה
עדיין מושקע בתוך כל התרבות, בכל אבן שבנתה את הבתים, בתוך כל
מילה שנאמרה, בכל בבת צחוק, בכל עלה שלכת. זה היה מקום הולדתי,
המקום ממנו באתי והדבר שהיה חסר לי במשך רוב חיי כבוגרת -
שורשיי. ובדומה לסיגל, שהילכה במקומות וצילמה כל דבר, כך גם
אני חרטתי אל זכרוני כל פרט, סופגת לתוכי את האווירה, את הזרות
המוכרת, משננת את השינויים והמראות ונזכרת, נזכרת, נזכרת...
התבוננתי באנשים שהיו סביבי, מרגישה כאילו שחלק ממני מכיר את
חייהם, מרגישה קרובה יותר אליהם מאשר לסיגל. המלצר בעל העיניים
הנדיבות שהגיש לנו את הקפה. אשה זקנה עם סלים, שחצתה לאיטה את
הרחוב. גבר ואשה בשנות העשרים לחייהם, שעברו לידנו צוחקים, ידו
כרוכה סביב מותניה, עיניה לא מרפות מפניו. וילד קטן שעמד מחזיק
ביד אמו בתחנת האוטובוס, שחייך אלי חיוך רחב וחשף שן קדמית
חסרה כשנעצתי בו מבטים.

אז כן, לא הייתי תיירת משכילה במיוחד. ידעתי רק דברים בסיסיים
ביותר על היסטוריית העיר או על אנשיה, דברים שאמי סיפרה לי
בשוכבה גוססת בבית החולים, מרשה לעצמה סוף-סוף לדבר על פרטים
מעברה שמעולם לא העזה להזכיר לפני כן. ידעתי שהליטאים היו עם
גא ושונא זרים שנלחם במשך שנים לזכות בעצמאות שנלקחה ממנו
בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר הארצות הבלטיות סופחו לרוסיה
חרף התנגדותן. כאשר ליטא הופצצה על-ידי נאצים, סבתי, עם אזרחים
רבים נוספים שהועברו לעורף ברגע האחרון, מצאה את עצמה רצה על
חייה, תחת הפצצות הנופלות, תחת הירי, גוררת אחריה ילדה צנומה
בת שבע ובהריון מתקדם עם ילדה נוספת. כשאמי סיפרה זאת יכולתי
לראות את המתרחש בעיני רוחי בבהירות, אשה בת עשרים ותשע, עם
שער כהה ופרוע, רצה ברחובות בין בניינים הרוסים ומדרכות
מבוקעות, עיניה מורחבות מפחד אך מצחה מקומט בנחישות, לסתותיה
חשוקות, תווי פניה העדינים בדרך כלל מצטיירים בזוויות חדות של
רעב, וילדה קטנה נסחבת אחריה בפחד, ידה הקטנה אחוזה בכוח, עד
כעב, ביד אמה. האם בכתה הילדה? האם הסתבכו רגליה של סבתי
בשמלתה הפשוטה, הארוכה? האם דאגה לעובר שברחמה? האם חשבה על
הוריה שנרצחו? האם חשבה על בעלה הנלחם בחזית, האם קראה בשמו?
או האם נעלמו כל מחשבותיה תחת איימה כובשת כל, תחת הדחף המידי
להגיע למקום מבטחים, בעוד האוויר שורק סביבה בקולות של פצצות
נופלות?
לפעמים אני חושבת איזה פלא הוא שמשפחתי שרדה כלל, שאמי נולדה
במקום מבטחים, במועד הנכון, למרות שאיזה פליט גס דחף בכוח את
סבתי, מפיל אותה על גבה; אשה בודדה בשבועות האחרונים של
ההיריון - וכי איזה יצור יכל להיות יותר חסר אונים ומתאים
לספוג את תסכולי המלחמה של גברים נואשים? מפליא אותי כי אמי
שרדה למרות שבמשך שנים היה מחסור כה חמור באוכל עד כי היא
ניזונה בעיקר על קליפות תפוחי אדמה ובצלים, ומפליא אותי עוד
יותר שסבתי הצליחה להימלט מגורל גרוע אף יותר, מהגטו שהוקם
בוילנה, ומרציחות היהודים שהחלו אף לפני שהנאצים נכנסו לשטחה
של ליטא. הליטאים קידמו את הנאצים בברכה, היות ומבחינתם לא היה
זה כיבוש - אלא ניסיון לשחרר אותם מהעול הסובייטי. רבים מהם
מיהרו להשתמש בתירוץ שסופק להם, מקדימים בהרבה את דרישות
הנאצים, נותנים דרור לחיה שבהם, חיה שדרשה שיאכילוה בדם חם
ולעולם לא ידעה שובה.
ארבע שנים לאחר מכן משפחתי שבה לוילנה. סבי חזר הביתה מהחזית
וחלף על פני אשתו שיצאה לפוגשו, לא מזהה כלל תחת הפנים
הזוויתיים והעיניים השקועות את האשה הצעירה והיפהפייה שאהב.
הנחתי שהם ניסו לשקם את חייהם לאחר מכן, כמו כל האנשים ששרדו
את המלחמה. לא ידעתי אם הצליחו. אמי מעולם לא דיברה על כך או
על חייה שלה, מעולם לא ידעתי מה קרה שגרם לקרע בינה לבין
אחותה, מעולם לא נודע לי מלוא היקף הסבל והצער של חייה. אבל
מפעם לפעם הצלחתי להעיף בכך מבט, שבריר מחייה שנגלה לי פתאום
דרך שיחותיה עם אבי, משפט מסתורי כלשהו שחמק משפתיה במהלך
שיחה, ואז הייתי הולכת לחדרי, מתכרבלת לכדור על מיטתי וחשה
קטנה וחלולה, חסרת אונים בפני מאורעות גדולים שסחפו איתם את
חיי אדם, ולקיום הקטן והתמים שלי לא הייתה פתאום משמעות.
הרגשתי כמו שמרגיש אדם הנשכב על הדשא בלילה ומתבונן באלפי
הכוכבים הרחוקים הפזורים בשמים, אדם שמבין כמה קטן ולא חשוב
הוא בפני כל החלל שנפרש לפניו... ובפני היסטוריה אנושית.  
אבל הליטא ההיא, של לפני שנים, של לפני הולדתי, ליטא של
תצלומים בשחור לבן באלבום המשפחתי - לא הייתה הליטא שלי. לי
היו זיכרונות אחרים ממנה, זיכרונות של שמחה, תמימות וצחוק,
והליטא הזו קראה לי. לכן שבתי. שבתי כי חלק מדמי היה בתוך
האדמה של וילנה ולמרות שהשתדלתי להתעלם ממנו במשך חמש עשרה
שנה, לא יכולתי להתנגד יותר לקול הדם.
וכך חזרתי לכאן. בלא ידע בסיסי בהיסטוריה או במנהגים,
בפוליטיקה או בגיאוגרפיה. חזרתי כמו שעזבתי - ילדה עיוורת, אבל
חזרתי על מנת לגלות את האמת.

פסעתי לאיטי חזרה במעלה הרחוב, נעצרת, חגה סביב עצמי כדי לקלוט
את הכל לתוכי, לא לפספס אף פרט, קטן ככל שיהיה. זה היה משונה,
כאילו שהסתכלתי על הכל מפרספקטיבה לא נכונה, כצייר מתחיל עם
עין לא מספיק מאומנת וידיים רועדות. לא שציפיתי לתוצאה שונה -
חלפו חמש עשרה שנים, וזווית ההתבוננות של ילדה קטנה אינה
כזווית ההתבוננות של מבוגר, ולו רק בגלל שגובהי אז לא עלה על
מטר וארבעים. באותה תקופה מעולם לא טרחתי להסתכל על דברים רק
לשם התבוננות גרידא והאופק אף פעם לא היה רחוק יותר מסופה של
חצר משחקים. הופתעתי יותר שאני מזהה כל-כך הרבה דברים. הבית
הפינתי, בית דו-קומתי מעץ, עדיין עמד על טילו, למרות שנראה
נטוש ומט לנפול. חלק ממני אפילו ציפה לראות כלב חצר שועט
בנביחות החוצה, פרוותו אפורה כשל זאב וזנבו מסובב בצורת חצי
כעך. והשיחים הקוצניים לאורך המדרכה, שחלקם הגדול נעקר, אבל
עדיין יכולתי לזהות אותם כגרגר-זאבים, שיחים עם גרגרים אדומים
ולבנים שהתפוצצו בין האצבעות והשאירו נוזל לבנבן ודביק; לרגע
אף יכולתי לשמוע את קולה של אמי, מורה לי בחומרה לעולם - אבל
לעולם - לא לאכול את הפרות או לקרב את האצבעות אל העיניים.
חייכתי בעצב.
משמאלי השתרעו המוסכים, צבועים בירוק וגגותיהם עדיין מכוסים
זפת. זכרתי איך הייתי מתרוצצת עליהם בקיץ, הזפת שהתחממה תחת
קרני השמש משמיעה קולות יניקה תחת סוליות סנדליי, ריחה החריף
בנחיריי. חשתי מסוחררת. חזרתי, באמת חזרתי, והשינויים לא היו
מפחידים, לא הפכו את עולמי מבפנים אל החוץ, לא גרמו לי להרגיש
זרה ומנותקת.
מקום הולדתי. רציתי לבכות ולצחוק באותו הזמן.
פניתי הצידה ופסעתי לתוך החצר האחורית, דורכת על דשא כמוש
ורטוב. הנה הבניין, הנה המרפסת עם קיסוס מטפס לרוחבה, מרפסת
ממנה האכלתי חתולים ויונים, מרפסת בה העברתי כל-כך הרבה ערבי
קיץ שעונה כנגד הקיר, מקשיבה לקולו של אבי מקריא לי סיפורי
שרלוק הולמס, בעוד הצרצרים מנסרים את שירם המונוטוני ברקע. הנה
החלונות של מה שהיה פעם חדרי וחדר האורחים, מה מוזר לראות
וילונות כחולים כבדים מאחוריהם ולא התריסים שכל-כך הורגלתי
אליהם בישראל. חיפשתי את שיחי הלילך שהיו מגיעים כמעט עד
למרפסת, ממלאים את הדירה בניחוחם המתוק בעת פריחתם. סבתי שתלה
אותם לאחר המלחמה ופרחיהם הסגולים היו כמעט זיכרון הילדות
הראשון שלי, הזרים שעמדו באגרטלים כמעט בכל חדר, ואני עומדת
תחת השיח, ראשי מורם, מחפשת פרחים עם חמישה עלי כותרת כדי לבקש
משאלה.
לא היה זכר לשיחים, כמו גם לא לעץ הלבנה שגדל לידם. הסתובבתי
במקום מספר דקות, עד שמצאתי גדם עץ ישן. כרעתי לידו, מעבירה
עליו את אצבעותיי הקפואות. שיחי הלילך עוקרו בלא להשאיר סימן.
אלה היו החיים, ידעתי, הם נמשכו, שינו את הסביבה ואת האנשים,
ולבטח לא הייתי האדם הראשון שייחל לחזור לרגע כלשהו בחייו בו
היה מאושר וחסר דאגות.
שלושת עצי התרזה הדקים שעמדו בצדה השני של החצר שרדו את שינויי
הזמן, אלא שלא היו יותר קטנים וצעירים, אלא גבוהים ואיתנים,
מתנשאים בגאון לעבר השמים. רצתי לעברם, נוגעת בקליפתם
המחוספסת, מסתחררת סביבם כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה. צחקתי.
שמחתי שאין איש רואה אותי, לבטח נראיתי כמשוגעת. אני ואבי
היינו בונים איש שלג כל חורף ומעמידים אותו בין העצים, אבי
מגלגל את הכדורים הגדולים בעוד שאני מכינה את כדור הראש הקטן
יותר, מחליקה על השלג על ברכיי, מתנשפת, חושפת דשא כמוש מתחת
למעטה השלג, שהזדקר ככתם צבע חום על פני הפתיתים הרמוסים. אבי
היה מניף אותי גבוה באויר כדי שאוכל לתקוע את גחלי העיניים ואף
הגזר והייתי צוחקת כל-כך חזק שלא פעם הייתי מפילה אותם
מהידיים.
המשכתי לעבר מגרש המשחקים, מחייכת, מרגישה כאילו שמצאתי את
עצמי מחדש, כאילו שחלק כלשהו בתוכי שהיה ריק במשך שנים התמלא
סוף-סוף.  
המגרש היה ריבוע בטון מצומק, עם שלולית גשם גדולה במרכזו. לא
זכרתי כלל את מראה הבניינים שהזדקרו מאחוריו. התחלתי להתרגל
לעובדה שהכל נראה קטן יותר, שהפרופורציות השתנו. כאילו הייתי
אליסה בארץ הפלאות ושתיתי שיקוי פלא שגרם לי לגדול. זו הייתה
המציאות, האפרוריות הזו, הרחוב הצדדי השקט הזה, שנראה לי פעם
כמרכז העולם.
ואהבתי את המציאות הזו. בצורה שונה מהזיכרונות, אבל התאהבתי בה
בכל זאת, מחדש.
חציתי את המגרש, קופצת מעל השלולית, צוחקת כשהנתזים זינקו
לצדדים. במקום זה בדיוק אבי לימד אותי לנסוע על אופניים, ואז
עמד בצד עם אמי, שניהם צוחקים למראה ההתעלות מהולה באיימה
שהביעו פניי כשהבנתי שאני מסוגלת לנסוע לבד ללא עזרה, אבל לא
יודעת איך לעצור. היו לי אופניים אדומים, גדולים מדי בשביל
מישהי בגילי. נסעתי בהם כמו מטורפת, בכבישים ובמדרכות, בגבעות
התלולות מהן נהגו ילדים מבוגרים יותר לגלוש על מזחלות בחורף.
אמי הצטערה לא פעם על כך שהם קנו לי את האופניים, אבל אני
הייתי מאושרת. בייחוד כששתי ילדות מהבית הסמוך יצאו החוצה
והחלו לצעוק "ז'ידובקה", זורקות אחרי ביצים שהתפצחו בקול על
המדרכה; הייתי מהירה מהן, אני ואופניי מתמזגים לתוך ישות אחת,
ואפילו שחלפתי במרחק זעום ממפתנן, אף אחת מהן לא הצליחה לפגוע
בי.
אני מנערת את ראשי, מגרשת את הזיכרון הבלתי קרוא; לא, הוא אינו
נכון, אינו מתאים, האירוע הוא בודד ולא חוזר על עצמו, אין לו
משמעות. אני עוקפת את הבניין לאורכו צעדתי ומוצאת את עצמי שוב
בחזית, ממול לאותן דלתות כניסה בצבע כחול דהוי, מתקלף. אני
צועדת לאיטי על המדרכה, מבחינה במרחק במסעדה קטנה, שהמלה
"נריס" מזנקת מגגון הכניסה באותיות שחורות וזהובות גדולות. פעם
עמד שם בניין נטוש, מתפרק, עם חצר גדולה מלאה בגרוטאות; גן עדן
מסתורי לילדה כמוני, אבל נאסר עלי בתכלית האיסור להיכנס לשם
בגלל רסיסי הזכוכית הרבים ובקבוקי הוודקה הריקים שהתגלגלו בכל
מקום ובגלל שלפעמים לאחר רדת החשכה נשמעו משם קולות מחוספסים
של גברים, צועקים ושרים בהתעלות שיכורים.
אני לא רגילה לכך שחלונות הקומה הראשונה קרובים כל-כך לקרקע;
אם ארצה, אם רק אתרומם על קצות אצבעותיי, אוכל להציץ לתוך
הדירה, הדירה שהייתה פעם שלי. אני זוכרת שחלון המטבח וחלון
חדרו של אבי פנו לחזית, על שניהם עכשיו תלויים וילונות כחולים
זהים, כבדים ובלתי חדירים. אני זוכרת את אמי תופרת וילון
למטבח, וילון עליז בצבע אדום עם נקודות לבנות, גדילים משונים
משתלשלים מקצותיו שממש התחננו לכך שאמשוך בהם; אני זוכרת את
קרני השמש שפרצו דרך הוילאות בימי ראשון, כשהייתי מתגנבת לחדרו
של אבי, צופה בו ישן, מברשות ציור ושפופרות צבע מפוזרות על
השולחן, כן הציירים שלו מכוסה, והייתי מרימה את אחת המברשות
הגדולות יותר וצועדת על קצות אצבעותיי אל המיטה, משתדלת שלא
להתפקע מצחוק, מעבירה את המברשת על כפות רגליו או ידיו,
בעדינות, נוגעת ולא נוגעת; הוא היה מסרב לפקוח את עיניו, מעמיד
פנים כי הנני רק יתוש מציק, היה מנופף בידיו כאילו לגרשני, ואז
מזנק בבת אחת ותופס אותי בזרועותיו, מצווחת מעונג, רגליי
בועטות באוויר בהתלהבות.
אני מתיישבת על ספסל רחוב רטוב, עוד אחד מאותם דברים שלא היו
קיימים לפני חמש עשרה שנה, תוהה מה נותר לי פרט לכל הזיכרונות
האלה, רגעי אושר וימים שמשיים, מודעת לעובדה שאני היחידה
שזוכרת כל זאת, כי אין אף אדם בעולם שיתאבל על הוריי חוץ ממני.
ללוויית אמי הגיעו שלושה אנשים, מכריה מעבודה, שעמדו נבוכים זה
ליד זה, מבוישים מהיעדרות קרובים אבלים, מופתעים לגלות שאמי
הייתה אלמנה, שכן היא מעולם לא הורידה את טבעת הנישואים מאצבעה
ומעולם לא דיברה על אבי כאילו נפטר. עמדתי מעל הקבר ולא ידעתי
יותר מי אני, כאילו עם מות אמי נלקחה כל משמעות מחיי, כאילו
נפרמה פקעת החוטים של זהותי.
שבוע וחצי לאחר מכן מצאתי את עצמי בוילנה, מחפשת את מה שאבד,
נואשת ואבלה. שוטטתי שעות בבית הקברות, מנסה להיזכר היכן
קבורים סבי וסבתי, מסרבת לשאול על כך אדם זר, זר של צבעוניים
בידיי. כשהייתי קטנה אהבתי את בית הקברות, עם השקט שלו שהיה
מופרע רק על-ידי ציוץ ציפורים אקראי ודיבורים שקטים של אנשים,
אף אחד אף פעם לא מיהר לשום מקום; השבילים היו מטואטאים, האדמה
הייתה בצבע זהוב-אדמדם, מכוסה במחטי אשוח שנשרו ללא הפסק
מהעצים הגבוהים, ושרך ירוק גדל בין המצבות. לא הבנתי אז, לא
ידעתי מה זאת אומרת לאבד אדם אהוב, סבי וסבתי היו בשבילי רק
פנים בשחור לבן החקוקים על מצבת שיש שחורה ובוהקת.
נעצתי את מבטי באותן התמונות בדיוק כשמצאתי סוף-סוף את הקבר,
כה קטן ונוטה על צדו בגלל אדמה שוקעת; כרעתי על ברכיי ואיבדתי
מניין לזמן; התבוננתי בתמונתה של סבתי, היציבה הגאה של ראשה,
המבט הישיר והעקשן, היופי השברירי. השענתי את אצבעותיי הרועדות
של השיש הקר, משעינה עליהן את כוחי, כמנסה לחדור לתוכו, להפוך
אותו לאנושי יותר, לגרום לו לספר את סיפורי משפחתי. חשתי את
השטח שתחת כפות ידיי מתחמם, אולי הייתה זו אשליה ואולי דמי הוא
שחימם אותו, אבל הרכנתי את ראשי ופרצתי בבכי, בכי על אמי
שנפטרה בלי שחלק כה גדול מחייה נודה לי, על סבי וסבתי שמעולם
לא הכרתי, על כל אותם שורשים שאיבדתי, וקולי עלה ונישא אל
השמים בעוד גופי שב ומוצא את נחמתו באדמה.

הפעם היחידה בה לקחתי לידיי את מדריך הנסיעות של סיגל הייתה
במטוס, בשעת הטיסה השלישית שלנו, כשסיגל השתעממה ועברה לשבת
ליד אחד הנוסעים האחרים, בחור כבן עשרים וחמש עם כמות ג'ל
מוגזמת בשערו הבלונדיני; יכולתי לשמוע את צחוק הפעמונים שלה
משתלב בצחוקו הצרוד, הנבחני, ולהרף-עין קנאתי בהם על כך שהם
יכולים להרשות לעצמם את הפשטות הנינוחה הזו, רגעים נטולי
חשיבות שישכחו ברגע שגלגלי המטוס יגעו בקרקע.
סיגל השאירה את המדריך מונח על כיסאה, פתוח, כריכתו פונה כלפי
מעלה. התבוננתי בה במשך רגע ממושך, תצלום של כנסיה כלשהי עם
המילים "אסטוניה, לטביה וליטא" מודפסות לרוחבה.
הרמתי את הספרון, מדפדפת בו בלא מטרה מסוימת, מפות ותמונות
חולפות מול עיניי. עצרתי בלקראת הסוף, בדפים שכללו ביוגרפיות
של מחברי המדריך, שלושה אנשים עם שמות אמריקאים, איש איש
ומדינתו. לא התכוונתי לקרוא, אבל עיני קלטה זאת בכל מקרה; הגבר
שהיה אחראי על החלק שעסק באסטוניה כתב על כך שמצא בה בית
בביקורו הראשון; התברר שסבו נולד שם לפני שהיגר לקנדה והמחבר
תכנן לחזור ולהשתכן ב"מולדתו", סוגר בכך מעגל של שלושה דורות.

סגרתי את המדריך ונתתי לו להחליק חזרה אל המושב. הפניתי את
ראשי הצידה והתעלמתי ממה שקראתי, מסרבת להכיר בכך שהפסקה הקצרה
נגעה בצורה מטרידה ביותר בחלק כלשהו בתוכי.
נזכרתי בכך ביושבי על הספסל, מתבוננת בבניין הלבנים בו החלו
חיי ובפעם הראשונה חשבתי שאולי סיגל צודקת אחרי הכל, אולי אני
באמת צריכה להאריך את שהותי, ללמוד להכיר את המקום מחדש,
להישאב יותר אל החיים המקומיים. לנסוע לראות את יתר המקומות,
הערים האחרות, הארצות השכנות, להיטמע בסובב אותי. וכי מדוע לא?
לא נותרו לי קרובי משפחה בעולם, לא היה דבר שקשר אותי לישראל
בכבלים מיידים. יכולתי ללכת לכל מקום שארצה, לעשות כל דבר
שארצה. הבנתי פתאום שהייתי חופשייה לגמרי והעולם נראה לפתע
עצום ומלא באפשרויות שלא היו קיימות לפני כן. חשתי התרגשות
מטורפת. לא היו גבולות, לא היה חוש חובה או בושה, לא היה אדם
לו הייתי חייבת דין וחשבון.
העולם היה גדול וחשוך וכולו שלי.