"כולם חשבו שאנחנו משפחה מאושרת אבל אף אחד לא ראה מאחורי
המסכים, כל המסכים שהקמנו כדי שאנשים לא יחשדו, יחשדו בדברים
הנוראים שקרו לנו.
שמי תום חרמון אני רוצה לספר לך את מה שקרה לי. נולדתי וגדלתי
עם הורי. אבי היה מפקד המשטרה, הוא היה רב עוצמה וכל האנשים
אהבו אותו. אמי הייתה עקרת בית למופת...."
"היא הגיעה לבית החולים בעיר שלנו וטענה שהפילה קנקן מים חמים
על עצמה ולכן יש לה כוויות על כל היד, היא הגיעה לשם הרבה
פעמים......פעם היא אמרה שהיא נפלה מהאופניים בטיול שלנו ופעם
היא אמרה שגנבים ניסו לשדוד אותה ולכן היא שברה את הצלעות. היו
לה עוד הרבה סיפורים מעניינים שהיא בדתה מדמיונה."
"רק אבי אמי אחי ואני ידענו מה באמת קורה..... מה שקרה כמעט
כול יום......
היא ניסתה לברוח אך היא לא הצליחה.....הוא מצא אותה, היא ניסתה
להיעלם אך מפני שהוא היה במשטרה הוא עלה על עקבותיה והביא אותה
הביתה. היא לא רצה לפנות למשטרה כי מי היה מאמין לה? הוא היה
המשטרה."
"זהו! עכשיו אני אומר לך את האמת הישירה: אבי  הכה את אמי הרבה
זמן בגלל התקרית הנוראית שקרתה לפני 25 שנים בערך, התקרית
ששינתה את חיינו לעד."
"זה היה יום ראשון אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול......
אני הייתי בן 5 ואחי היה בן 12 שנינו שיחקנו המשחק וידיאו
כשאימא אמרה שהיא רוצה לנסוע למוזיאון והיא ביקשה שנבוא איתה
אך לא רצינו.....אך אחותנו הגדולה שהייתה בת 18, הסכימה ברצון
לנסוע איתה, היא תמיד עזרה לאימא היא הייתה תלמידה מצטיינת ובת
ואחות למופת: היא הייתה נחמדה אדיבה נדיבה מתוקה מתחשבת יפה
ועוזרת לא פלא שהיא הייתה הפרח העדין של אבא, הוא אהב אותה
הוקיר אותה ושמר עליה כמו ששומרים על אבנים יקרות."
"ביום ההוא קרתה התקרית ששינתה את חיינו, שתי הנשים נסעו
למוזיאון, בילו מצוין ונהנו מאוד....היה שם גם כיבוד כי זאת
הייתה הפתיחה הרשמית של המוזיאון ועם הכיבוד היו גם משקאות,
משקאות חריפים!
אמי שתתה כנראה יותר מידי וכשהן נסעו חזרה הביתה  זה קרה -
התקרית.
הן נסעו להן בכיף כשפתאום הבחינה אמי בילד שקפץ לתוך הכביש!
אמי המבוהלת ניסתה לעשות הכל כדי לא לפגוע בילד ומכיוון שלא
הייתה פיכחת, במקום לנסות לעצור או רק לעלות קצת על המדרכה היא
סובבה את ההגה חזק ועלתה על המדרכה, פתאום היה קול נפץ אדיר,
המכונית נכנסה בעץ ועלתה בלהבות."
"אמי הצליחה לצאת ללא פגיעות חמורות, אבל אחותי-התכשיט היקר של
אבי, מתה במקום, עם פגיעת המכונית בעץ."
"אחרי התאונה מצבו של אבי הדרדר, הוא התחיל לשתות הרבה יותר
מהרגיל כי חשב שזה יעזור לו לשכוח  את הזיכרונות הכואבים של
אחותנו (כמו את כל הבעיות האחרות) אבל אחרי שהיה שתוי לגמרי
הוא נזכר איך אחותנו מתה והוא תמיד האשים את אימא  בגלל שהיא
שתתה."
"אז כדי להוציא את הכעס שלו הוא התחיל להרביץ לה..., בהתחלה זו
הייתה רק סטירה, אך כעבור שנה הוא נתן לה סטירות וגם בעיטות
ואחרי כמה שנים הוא זרק עליה כסאות, שבר עליה בקבוקי שתייה
חריפה שהוא גמר ונתן לה בעיטות, אגרופים, סטירות ומה לא.
אני חושב שזה הדרדר בגלל שהוא שתה יותר ויותר והיא גם ניסתה
להתגונן, מה שהכעיס אותו יותר."
זה הכל להיום. זה נגמר להיום נכון? או.קיי. אז אני הולך הביתה
ואני אחזור ביום חמישי...
ועוד משהו... השיחה שהתחלנו, זה הכל סודי וחסוי נכון?
בסדר....אז אני הולך ביי.
כך יצא תום חרמון מהמשרד של הפסיכיאטרית רחל חרוש,  נכנס
למכוניתו ונסע הביתה...כרגיל הבית ריק ושקט עד אימה והוא לא
מצליח להתרגל למצבו בבית. הוא כמובן מצליח מאוד בתור עורך דין
אבל מה עם המשפחה? מה זה שווה בלי המשפחה?
תום כבר התחיל עם תהליכים טיפוליים והולך לפגישות של א.א-
אלכוהוליסטים אנונימים.
עכשיו הוא הולך לנסות את המשטרה כדי למצוא את שניהם.
עכשיו...שהוא פיכח כבר חצי שנה ובטיפול חצי שנה, הגיע הזמן
להחזיר אותם הביתה, כי רק עכשיו הוא הבין כמה הם חשובים לו
וכמה הוא לא יכול לחיות בלעדיהם.
"אז אחרי הפגישה הזאת אני מתחיל בחיפוש"
"אתה לא חושב שזה מהיר? תגמור את הטיפול קודם."
"אולי את צודקת אבל אני צריך אותם לידי, תגידי לי את
האמת.....את חושבת שבן אדם באמת יכול להשתנות ככה כמו שאני
מנסה?"
"אני יודעת שזה קשה אבל אני מאמינה שיש לך אופי כזה שאתה לא
תוותר כי אתה מאוד צריך אותם...אז אולי תחכה עד אחרי הטיפול
ואז תוכל ללכת למצוא אותם."
"הם כל המשפחה שנשארה לי......כמובן חוץ מאימי שאני מבקר אותה
כל יום בערך כדי שתרגיש יותר טוב. בסדר אני אשאר."
"טוב מאוד...אז בוא נמשיך-תמשיך לספר לי את מה שמציק לך כבר כל
כך הרבה זמן....אתה מבין שחלק מהמצב שלך במשפחה הוא בגלל הרקע
המשפחתי שלך, נכון? מחקרים הראו זאת..."
"כן אני יודע חצי, מהתיקים שלי נפתרים במצב טוב יחסית על הטענה
הזאת.
אז איפה הייתי.... אחרי שנות התעללות כבר ראיתי את זה כחיי
משפחה נורמלים...אבל אחי הגדול הגיע למסקנה שזה לא נורמלי בכלל
ו-6 שנים אחרי התקרית הוא הגיע לצבא."
"יום שבת אחד הוא חזר הביתה וראה את אבא מרביץ לאימא כל כך חזק
עד שהיה יכול להרוג אותה, אם לא היו עוצרים אותו... אז הוא
ניסה להיאבק איתו, הם התגלגלו על הרצפה, אחי שכח להוציא את כל
הכדורים מהרובה שלו ואז נפלטה ירייה"
"אני לא יכול.... זה כואב מדי...  אפשר להמשיך ביום שני
הבא?"
"כן כמובן..."
תום חזר לביתו אכל, שתה, ראה טלוויזיה, עבר על תיקים למחר והלך
לישון. בלילה ההוא היו לו סיוטים נוראים. הוא זכר הכל, הוא ראה
הכל בראשו וזה לא היה מאורגן. זה היה בפלשבקים: הוא ראה את
גופתה של אחותו, את אביו מכה את אמו, שמע את צלילה של הירייה,
את האמבולנס, את הכרזת המוות בבית החולים. ככה הוא ראה ושמע
חלקים חלקים עד שהתעורר ב-4:30 לפנות בוקר מבועת וכולו מלא
זיעה קרה. הוא הלך להתקלח וכשרצה לשתות קפה היד שלו עוד רעדה.
כשהגיע לעבודה תום נראה והרגיש זוועה עד שכמעט כולם בעבודה
העירו לו שהוא צריך לנסות לישון יותר.
ואז קרה משהו נורא אחר.... הבוס שלו קרא לו למשרד.
"אני לא יודע מה לעשות עכשיו באמת איבדתי הכל!"
"אני לא מבינה, מה קרה?"
שאלה המטפלת של תום.
"תראי זה הלך ככה:
הוא קרא לי למשרד ואמר שאני בזמן אחרון בקושי מצליח לתפקד כמו
איש עובד, שאני נראה זוועה ואני לא מרוכז. אז הוא הוציא אותי
לחופשה ללא תשלום.... את יודעת מה זה אומר? זה אומר שפיטרו
אותי עד שאני אתעשת. מה אני אעשה בלי העבודה שלי? אני ארד
מהפסים....., אני חייב לפחות למצוא עבודה אחרת...לבינתיים."
"נכון אבל אולי אתה רוצה עבודה אחרת.... לפתוח קריירה חדשה...
לא אמרת פעם שהלכת ללמוד משפטים כי לא היה לך משהו מעניין
ורצית לעשות כסף....
יש איזה משהו מעניין עכשיו?"
"למען האמת לדעתי יעזור כחלק מהשיקום וזה גם מעניין אותי ללמוד
רפואה... במקום לפגוע במישהו לעזור למישהו, להציל משיהו!"
"זה רעיון טוב, תחזור ללמוד, עכשיו- אתה חושב שאנחנו יכולים
לחזור למה שסיפרת לי על הרקע של המשפחה שלך? נורתה ירייה ומה
קרה?"
"היה דם, הרבה דם. הוא היה מת. מי שהסתכלתי עליו מלמטה היה מת
- אחי הגדול! הבנאדם שעשה הכל טוב למרות שהמצב היה רע, הבנאדם
הכי נערץ עלי! התחלתי לבכות הייתי בן 11 ובכיתי. אבא שלי ניגש
אליי ואמר לי להפסיק לבכות וכשניסה לגעת בי ברחתי לחדרי. שמעתי
אותו מתקשר לאמבולנס ולמשטרה... אחי מת בבית החולים מאיבוד דם
רב ופציעה בלב. אבי סיפר למשטרה שהוא התאבד (בגלל שהוא עדין
אחז את האקדח ביד שלו)"
"אפשר לקבל ממחטה? אני מצטער שאני מתחיל לבכות כך. ראית מה זה?
בן 30 ועדיין בוכה......."
"האם אתה יכול להמשיך?"
"כן, באותו לילה ב-1 בערך, אימא שלי העירה אותי ואמרה לי
שאנחנו הולכים. שאלתי אותה לאן והיא לא ענתה. יצאנו מהבית
והתחלנו לנסוע. נסענו ונסענו עד שהגענו לקיבוץ קטן, שם נכנסו
לדירת האורחים והלכנו לישון.
אימי קמה מוקדם והכינה את כרטיסי הטיסה מהארץ - לארצות הברית.
היא העיר אותי ואמרה לי לאכול מהר את ארוחת הבוקר ולהתלבש ואז
יצאנו שוב."
"נסענו עד שהגענו לשדה התעופה. לא הספקנו להיכנס וכבר הניידת
של השוטרים של אבא שלי עצרו אותנו והחזירו אותנו הביתה.
אותו לילה אבא שלי השתגע לגמרי. הוא שתה איזה בקבוק ויסקי שלם
והתחיל לצעוק על אמא שלי. הוא נתן לה אגרוף בבטן, שבר עליה את
הבקבוק ונתן לה בעיטה, שבר עליה כיסא ונתן לה שלוש סטירות. ירד
לה המון דם, זה היה מפחיד! העיניים שלו! העיניים שלו שרפו
בלהבות של שנאה."

"אותו לילה אמא שלי הגיעה לבית החולים עם עצמות וצלעות שבורות
ופצע בראש היא איבדה המון דם והיה צריך לתת לה עירוי. אבא שלי
התנדב מיד לתרום לה דם כדי שיחשבו שאכפת לו - אבל לא היה לא
אכפת, ראיתי את זה בעיניים שלו-עיניים אדישות."
"אמא שלי נשארה מאושפזת שלושה ימים בבית חולים. אבא אמר שהיא
עברה תאונת דרכים והגיעה הביתה בקושי כדי שנזעיק עזרה-שקרן!"
"טוב, נגמר לנו הזמן להתראות בפעם הבאה"
"להתראות"
תום נכנס למכוניתו ונסע ישר לאוניברסיטה ואמר שהוא רוצה להירשם
לתוכנית למודי רפואה למבוגרים.
אחרי כמה שבועות הוא עבר את הבחינה, התקבל לאוניברסיטה  והתחיל
ללמוד רפואה.
"שלום, לא ראיתי אותך הרבה זמן"
"כן הייתי עסוק בכל מיני דברים, בלימודים......"
"כן, איך זה מתפתח?"
"טוב מאוד. אני שולט בחומר, מקבל ציונים טובים, זה מעניין והכי
חשוב זה נותן לי בינתיים מטרה ומקום להמשיך בו. עכשיו אני מוכן
להמשיך. אני חושב שעוד מעט אפשר יהיה לסיים את הטיפול, כי עוד
מעט נגמרים קורות חיי ואז רק צריך לטפל במזג שלי. אני כבר לא
שתיתי כבר 7 חודשים אני חושב שאנחנו מתקדמים. עכשיו שיש לי גם
מטרה ואת הלימודים אני מרגיש כבר כמו בנאדם משוקם."
"או. קיי. בוא נחזור לסיפור שלך מה קרה אחרי שאמך השתחררה?"
"הוא ניסה להיות נחמד ואוהב כלפיה אבל היא לא הרשתה לו לגעת
בה. היא פחדה ממנו פחד מוות, ובאמת היא ידעה שאם היא תישאר ככה
זה ייגמר-במוות!"
"חודש אחרי שהיא הייתה בבית חולים, היא לקחה אותי באמצע הלילה
ונסענו הכי מהר שאפשר. הגענו לנמל התעופה, עברנו את כל הבדיקות
ועלינו למטוס. בזמן שישבנו אמרו לנו שלא ממריאים כי יש אדם
שמנסה לעלות למטוס. לבה של אמי התמלא בפחד ודפק מהר- יכולתי
להרגיש אותו."
לאחר כמה דקות אמרו: "אפשר להמריא, זה היה נוסע סמוי והעפנו
אותו למשטרה. אפשר להתחיל בטיסה."
"עברו משהו כמו 10 שעות לא ידעתי לאן אנחנו טסים, אבל ידעתי
שאני עייף מאוד, ירדנו מהמטוס ואמא שלי אמרה: ברוך הבא לארצות
הברית."
"נשארנו שם וחיינו בהתחלה חיים של פחד, מה יקרה אם הוא יתפוס
אותנו אבל לאחר שנתיים התחלנו לחיות חיים רגילים. יצאנו
לקניונים, לרחובות ולכל מיני מקומות. שהייתי בן 17 קיבלנו
שיחה, אמרו לנו בשיחה שזה מישראל. פחדנו מאוד אבל קיבלנו את
השיחה. אי אפשר להגיד לשמחתנו, אבל אני לא יודע איך להסביר את
זה... חשתי הקלה מסוימת סיפרו לנו שאבי נהרג במילוי תפקידו
כשהוא ניסה לעצור שוד בנק."
"חזרנו לישראל אני התגייסתי לצבא ושם פגשתי את אשתי. אמי
המשיכה לחיות לידי עד שנכנסה לבית אבות לאחר שגילו אצלה
אלצהיימר. אם אשתי את יודעת מה קרה, הרי בגלל זה אני פה. היא
עזבה אותי אחרי שהרבצתי לה כי שתיתי. היא עזבה יחד עם הבן שלי
בן ה-8 אבל אני הולך למצוא אותם."
"זהו עכשיו צריך להבין למה התחלת לשתות?"
"כי היה הרבה לחץ בעבודה וזה הרגיע אותי, אבל אז אשתי התחילה
להעיר לי וזה עיצבן אותי. גם הילד שלי עשה הרבה רעש. הוא לא
אהב את הריח של בקבוקי השתייה וזה עיצבן אותי. איבדתי שליטה
ונתתי לה  סטירה ועוד אחת ועוד אחת ואז בעיטה. מאז הכל יצא
משליטה ומשום מה זה נראה לי נכון, כי הרי אבא שלי עשה את זה כל
הזמן. זה דיי אידיוטי אבל חשבתי שאם אבא שלי עשה את זה אז גם
אני אעשה ואז זה הדרדר אבל אשתי לא חיכתה הרבה זמן והיא ברחה
עם הבן שלי. אבל אחרי הטיפול אני אמצע אותם"
"עכשיו שנגיד אני אומר לך שאני חושבת שאתה טיפש ואידיוט ואני
שונאת אותך"
"תשתה רגע את המים האלה. יש בהם סם שגורם לך להרגיש שיכור."
"למה את שונאת אותי? ועל איזה בסיס בדיוק את חשובת שאני
טיפש?"
ככה, אני חושבת שאתה טיפש, דפוק, מטומטם, מכוער ואידיוט."
"איי סתמי את הפה שלך אני תכף מכניס לך.... לא אני לא אתן לך
מכות אני אשב ואדבר אתך, למה את חושבת שאני טיפש וכל מה
שאמרת?"
"יפה הצלחת לשלוט בעצמך....... אז אנחנו באמת מתקדמים אני אתן
לך כדורי הרגעה. אם אתה חושב שאתה יוצא מדעתך, תספור עד 10
לפני שאתה עושה משהו ואם זה לא יעבוד- קח כדור. טוב להתראות
ובהצלחה במסע שלך..."
"תודה"
תום נסע לתחנת המשטרה. הוא התחיל בחיפושים בחברות התעופה,
הרכבות והאוטובוסים ובדק שם אם השם של אשתו מופיע ברשימות
מלפני חצי שנה. הוא עבר את כל חברות האוטובוסים והרכבות ובכולם
נחלה לא אכזבה. הוא עבר את החברות תעופה ואז נזכר שהוא נסע אם
אשתו בחברת התעופה "לטוס בכיף" בחופשה הראשונה שלהם. הם טסו
להוואי, היא אהבה את המקום ותמיד אמרה שהיא רוצה לחזור לשם.
הוא התקשר לחברת התעופה "טסים בכיף" ושאל אם מישהי בשם ורד
חרמון התקשרה לפני חצי שנה בערך כדי להזמין מקומות בטיסה
להוואי מישהי בשם וסוף כל סוף ענו לו כן.
הוא הזמין מקום בטיסה וטס להוואי.
כשהגיע חיפש את אשתו ובנו ומצא אותם למען האמת הוא חשב שהכל
מסודר, אבל הוא לא חשב על הדרך איך להחזיר אותם בחזרה אליו.
הוא צלצל על דלת יפה של דירת קוטג' חמודה וישר יכל לזהות אותה
אפילו שמיד היא טרקה את הדלת בפרצופו.
הוא ביקש שתפתח לו את הדלת. הוא ירד על שתי ברכיים והתחנן
שתפתח. למזלו תמיד הייתה לה חולשה כלפיו ואף פעם היא לא יכלה
להתנגד לו. אפילו כשעזבה, היא לא הייתה בטוחה שהיא עושה את
הדבר הנכון וכמעט התחרטה.
"את נראית נפלא...."
-"מה אתה רוצה לפני שאני מתקשרת למשטרה"
"כל מה שאני רוצה זו הזדמנות שניה.... תצא עכשיו מהבית שלי"
היא אמרה לו "או שאני קוראת למשטרה."
הוא יצא מהבית אבל לא היה לו אכפת. הוא ידע שהוא יצליח לעבור
אליה. הוא עשה מאמצים רבים: הוא שלח מכתבים בהם הוא מראה כמה
הוא השתנה, שלח פרחים וצעצועים לבנו והתקשר הרבה ולאט לאט היא
כבר לא טרקה את הטלפון בפרצוף שלו.
יום אחד הוא עקב אחריה לים, והתיישב מאחוריה ומאחורי בנו. הבן
שלו נכנס למים ואחרי כחצי שעה הוא שמע את אותו צועק: "הצילו
הצילו אני לא יכול לנשום א......"תום רץ לים והתחיל לשחות לעבר
בנו. הוא ראה אותו, הצליח להגיע אליו להציל אותו קצת לפני
שטבע. הוא התחיל לשחות מאוד מהר עד שהגיע לחוף. הוא ראה שבנו
לא נושם ולפי מה שלמד בלימודי הרפואה, הוא התחיל לעשות לו
הנשמה ואז לקח אותו לבית חולים הקרוב, שם הכניסו אותו לתוך
טיפול נמרץ וחיברו אותו למכונת נשימה.
"כל הכבוד שהנשמת אותו והבאת אותו לבית החולים. איך ידעת לעשות
את זה?"
"אני לומד עכשיו רפואה."
"ובכן אם לא היית עושה לו את ההנשמה יכול מאוד להיות שהוא לא
היה מגיע לבית החולים חי. תודה תום עכשיו אני מאמינה לך שאתה
לומד רפואה אבל איך אוכל להאמין לך שאתה לא שותה ושאתה לא
אלים?"
"כי אני הראיתי לך את כל המסמכים שלי ואת ראית שכל הזמן שאני
פה לא ניסיתי להרים עליך יד. אם את רוצה תני לי לקחת אותך
למסעדה ותראי שאני לא מתפתה לשתות."
"בסדר שם גם לא תוכל להרביץ לי כי המקום יהיה הומה מאדם."
"אני יודע שזו תהיה דרך ארוכה עד שתכלי לבטוח בי שוב ובשביל זה
אני פה כדי שתראי שאת יכולה לבטוח בי ושנוכל לשקם את הנישואים
שלנו, אני לא המתכוון להרביץ לך שם ולא בשום  מקום אחר. אז אני
אבוא לאסוף אותך ב-8:30 או.קיי. ?"
"בסדר"
בנם השתחרר הביתה בערך ב-5 והם הלכו לביתם. תום הלך לקנות
לעצמו חליפה וזר איריסים סגולים (כמו שהיא אוהבת) וחזר לחדר
המלון. הוא התקלח, התלבש והלך לאסוף אותה.
"היי, הנה הבאתי לך גם פרחים ואם אפשר להגיד את נראית מהמם."
"תודה, בוא תיכנס אני אשים את הפרחים במים ונצא."
הם יצאו לדרך ונסעו במכונית שהוא שכר.כשהגיעו למסעדה קטנה, הם
נכנסו, הזמינו מקום והתיישבו בתא.
הם דיברו, אכלו ונהנו ואז הגיעה הקינוחים והמשקאות החריפים, אך
תום ביקש אספרסו וכדורי גלידה והיא הזמינה קפה רגיל והתחלקה
איתו בכדורי גלידה.
בסוף הערב נסעו לביתה.
"נהניתי מאוד היום, תודה. אבל אל תחשוב שבגלל שהיום הצלחת לא
להתפתות אז אני מאמינה לך לגמרי. מה שכן אני מרשה לך להתחיל
להיפגש עם בנך ולבוא איתנו לכל מיני מקומות. ביום שבת אנחנו
הולכים לפיקניק אם אתה רוצה לבוא אתה מוזמן. זה בשעה 5 ליד
הנהר שלנו."
"גם אני נהניתי ואני אבוא בשמחה לפיקניק. תודה על ההזמנה
להתראות ביום שבת."
כך עברו שבועות שבהם הוא היה איתם, עד שהם התאהבו מחדש. הוא
הציעה לה לבוא איתו לפיקניק לבד ב-9:00 והיא הסכימה.
הוא קנה בגדים יפים אך מתאימים ליער ושם מתחת לשמים זרועי
כוכבים הם נפגשו.
הם אכלו, שתו ודיברו.
"עכשיו את מאמינה לי שהשתנתי?"
"אני יותר מאמינה לך מקודם, אבל עדיין זה מאוד קשה."
"אבל אני אוהב אותך"
"אני אוהבת אותך גם"
"אז אם אנחנו מאוהבים תני לי עוד הזדמנות ותחזרי איתי ועם בננו
היפה הביתה. אני אמשיך ללמוד ואמצא עבודה בבית חולים. את תקבלי
את עבודתך בחזרה, הוא יחזור לבית הספר וככה נוכל לחזור להיות
משפחה וזה באמת יראה לך כמה השתנתי. תני לי עוד הזדמנות
בבקשה?"
"בסדר, אתה נשמע כאילו הכל כבר מתוכנן אצלך וזה נשמע כל כך
מפתה. בסדר אני מסכימה. תזמין לנו מקומות למחר בטיסה ואני אלך
הביתה ואארוז."
"ביי, היה כיף"
"ביי, אני הולכת לארוז"
הוא נסע לבית המלון והזמין מקומות טיסה לשלושה למחר חזרה
לישראל. הוא התחיל לארוז ורצה לצלצל לקבלה ולהגיד שמחר הוא
יוצא מהמלון, אבל רגע לפני שהוא עשה את זה, הוא קיבל שיחת
טלפון. זה היה בנו: "אבא, מהר בוא לבית החולים המקומי אמא עברה
תאונת דרכים. בוא מהר, אני פוחד."
"אני מגיע מיד."
הוא נסע הכי מהר שיכל והגיע לבית החולים. הוא הרים את בנו ואמר
לו שהכל יהיה בסדר, למרות שלא היה בטוח בכך בכלל.
"מה מצבה? היא תהיה בסדר?"
"יש לה שריטות על כול הגוף אבל אנחנו מודאגים מהפצע שיש לה
בבטן זה דימום פנימי, היא  איבדה הרבה דם. אנחנו נצטרך לנתח
ולעצור את הדימום ואז לתפור, אבל זה ניתוח מסוכן ונצטרך את
ההסכמה שלך."
"בסדר, אני אחתום תנו לי את זה."
הוא חתם והרופאים התחילו לנתח אותה. הניתוח נמשך 3 שעות, אלה
כנראה היו השלוש שעות הארוכות ביותר בחייו, אומרים שהזמן עובר
מהר כשנהנים וכך להפך, אך הוא זז אפילו יותר לאט שאתה מסתכל על
השעון.
פחד עז התגנב לליבו כשראה את הרופאים יוצאים אבל חיוך אחד
הספיק כדי למלא אותו באושר.
"היא הצליחה לשרוד את הניתוח, זה כבר טוב. הצלחנו לייצב אותה
ועכשיו אנחנו נשאיר אותה תחת טיפולנו העשרים וארבע שעות
הקרובות הן הכי משמעותיות, אם היא תעבור אותן יש סיכוי שהיא
תחלים." אמר הרופא.
אין דרך לתאר את הרגשת ההקלה שתום הרגיש ברגע ששמע שיש לאישתו
סיכויים לחיות ושהוא לא איבד אותה דווקא בזמן הזה.
העשרים וארבע שעות האלה היו פחות קשות אבל עדיין נראו נצחיות,
אבל גם הן עברו לאט לאט בלי שום סיבוכים.
בינתיים תום היה עם בנו, הוא ניסה לעודד ולהרגיע אותו אבל הוא
לא עשה עבודה כל כך טובה, אולי מהעובדה הפשוטה שגם הוא לא היה
מעודד ורגוע.
למזלם לא הייתה פגיעת ראש חוץ מהפגיעה הקלה שהיא קיבלה שהיא
נפלה על הכביש והרופאים אמרו שיכול להיגרם זעזוע מוח קל אבל
חוץ מזה היא אמורה להיות בסדר גמור.
עבר אולי חודש וקצת ומצבה השתפר, תום ובנו באו כל יום לבקר
אותה והביאו לה פרחים, מתנות, מגזינים וספרים. הם סיפרו לה על
חיי היומיום ודברים מצחיקים שקרו להם ביחד.
לאחר החודש שעבר הגיע הרגע שתום ובנו חיכו לו מהרגע שקרתה
התאונה, שיחררו אותה מבית החולים.
תום ובנו הגיעו לשם עם חיוכים מאושרים, זר סיגליות, שוקולדים
ובגדים להחלפה.
הם חתמו על טופסי השחרור בזמן שהיא התארגנה.
היא יצאה עם החיוך שלה שיכול להמיס כל אבן ותום סוף סוף הצליח
לנשום עמוק. הם חיבקו אותה, נישקו אותה והביאו לה את המתנות,
שבועיים אחרי זה והם היו על המטוס.
הם חזרו לישראל , תום המשיך בלימודי הרפואה וגם סיים ואותם
בצלחה רבה, במקביל נולדה להם תינוקת חמודה בשם עדי והם חיו לא
בהרבה עושר, אבל באושר.