החדרתי לה את האקדח לאט לאט.
אני בטוח שהיא נהנתה מזה, הרי זה לא היה כמו אונס, חס וחלילה.
התעצבנתי על עצמי שלא הסתכלתי על הפנים שלה באותה שניה
אני בטוח שהיה לה מן חיוך כזה לשניה אחת, אבל כשהסתכלתי
היו רק אותם פנים מבוהלות.
חזרתי על זה שוב פעם, הפעם הסתכלתי טוב טוב על הפנים שלה
אבל היא לא חייכה, כנראה היא לא רוצה שאני יידע, או משהו כזה
אבל ידעתי.

יוני הפסיק  אותי בצעקה "דיי לשחק! זה לא קל להחזיק אותה"
"בסדר, בסדר".
הגבהתי את האקדח בתנועה חדה, והיא שיחררה צעקה.
יוני נתן לה מכה חזקה באף, נראה לי שהוא שבר אותו, מוזר שדווקא
זה השתיק אותה.
היא הייתה חזקה, אבל היא התחילה לבכות.
אני בטוח שזה בגלל שהיא בחורה. שום גבר לא היה מתחיל לבכות
במצב כזה.
בחורות יותר בקשר עם הרגשות שלהם.

היא התחילה להחנק מהדם שזרם לה מהאף, בגלל שיוני חסם לה את
הפה, זה היה דיי משעשע. גם הדמעות התחילו לזרום לה לתוך
האוזניים.
ואני בטוח שהיה לה קר בשלולית הזאתי.
מצידי שזה יישאר ככה הרבה זמן.
זה ללא ספק רגע שרציתי לקחת איתי לעתיד, לא רציתי לפספס שום
דבר שום פריט, שום קימור ושום הבעה.

רציתי לגנוב עוד זמן, ראיתי שיוני לחוץ על הזמן.
"יוני תגיד, מה הבעיה שלך? תן להנות מזה קצת"
"תשמע יסקו, אנשים עוברים כאן כל הזמן, בוא נגמור עם זה כבר"
מה הוא אומר לי? "בוא נגמור עם זה כבר" ואיפה ההנאה? איפה הרגע
האלוהי? מה, אנחנו כאן בשביל לסמן ווי ליד איזה רשימת מכולת?
אנחנו כאן בשביל משהו הרבה יותר "עמוק" מזה, זה באמת רגע שניקח
אתנו לעתיד.
זה עצבן אותי מאוד.
"תראה אין לי כח להסביר לך את זה, תן לי עוד זמן, בינתיים
תשתוק"

אמרתי לעצמי לא לדאוג בקשר ליוני.
ליטפתי את הבטן שלה קלות, היה לה עור כמו קטיפה, צמרמורת עברה
בגופי, זה היה כמו שום דבר אחר שהרגשתי בחיים שלי.
שמתי לב שזאת הפעם הראשונה שהיא הסתכלה לי בעיניים.
עד אז רק ליוני היה הכבוד.
העיניים שלה היו ירוקות כהות, הם הזכירו לי את הצבע של הקת של
האקדח.
היה לה מן מבט קשה להסברה, חוסר אונים טוטאלי, הייתי כמו
אלוהים.
חייכתי אליה. אני ויוני החלטנו שלא נדבר אליה יותר מדיי, שזה
לא ייהפוך למן שעשועון שכזה, או איזה סדרה או סרט, אז לא אמרתי
שום דבר.

הסתכלתי ליוני ואמרתי, "טוב, שניה".
הגיע הרגע.
הגבהתי תאקדח שוב, הפעם בכל הכח ושחררתי יריה.
יוני בחור חזק, הוא הצליח להחזיק אותה.
ותאמינו לי שהיא התפתלה מכאבים.
כיוונתי תאקדח ככה שהוא יעשה נזק מקסימלי בלי להרוג ישר.
זה לא שרציתי לראות אותה גוססת או משהו כזה, אני לא חיה,
סך הכל רציתי שזה יהיה יותר מיוחד.
אם הייתי כמו יוני  הייתי יורה לה בראש או משהו כזה והולך.
הייתי מסמן את ה ווי, לא יותר מזה.

המים התמלאו תוך שניה בדם, השלולית הפכה לאדומה לגמרי.
יוני סתם לה את הפה עם הסמרטוטים וסגרנו לה תרגליים עם
סמרטוטים כמו אלו שאיתם קשרנו לה את הידיים.
עזבנו אותה להתפתל בשלולית. סוף סוף נעמדתי, הירכיים שלי
דיי כאבו.
ככה ממבט מלמעלה ראיתי שהיא רועדת, לא ידעתי אם מהדם או
מהקור.
התכופפתי שוב פעם לידה, ליטפתי לה את הראש.
"אל תדאגי, עוד עשר דקות, לא יותר, זה ייתן לך זמן לחשוב, עשר
דקות זה לא הרבה זמן"
לפני שקמתי נתתי לה מכה חזקה באף, כמו שיוני נתן.
רציתי לראות אם תהיה לה אותה תגובה עכשיו.
מה שהיה דיי מצחיק זה שהיא הגיבה באמת באותה צורה כמעט.
אפילו יוני צחק.
חיוך גדול התנוסס על שפתי, זה יום לספרים, תם ונשלם.
חיבקתי תאקדח, החבר החדש שלי, הכתר שלי.

לקחנו את הבגדים שלה וזרקנו אותם לשלולית גדולה יותר שהייתה
באזור.
זה כל מה שנשאר מהנהרות במקום הזה, כמה שלוליות.
אבל יש שלוליות גדולות יותר, ויש שלוליות קטנות יותר.

יש שלוליות אדומות יותר ויש פחות.