אבל הוא היה שונה, הוא הלך בדרך אחרת למרות הכל. בדרך הטובה,
הנכונה. הוא היה טוב, צדיק, מוסרי... תמיד. הוא היה מאמין-
מאמין באלוהים, מאמין בחוק, מאמין במוסר, מאמין בטוב. הוא היה
מלא בזה. ואלי דווקא בגלל זה. כשהיה קטן, הוא לא הבין. ילדים
קטנים לא בוחרים דרך משלהם, הם הולכים בדרכי הוריהם. הוא הלך
בדרך, דרך כלשהי, דרך לא טובה, בלי להבין. כי הוא היה קטן.
וכשפתאום באו אנשים זרים ולקחו את אבא, הוא לא ידע לאן, הוא לא
הבין. לא הבין למה, כי בשבילו לא הייתה דרך טובה או רעה. הייתה
רק הדרך של אבא. מוזר... הוא ידע מה אבא עשה, עובדתית, הוא ראה
את זה, אבל הוא... לא הבין. ואחרי שלקחו את אבא, והוא עבר לגור
עם דודים רחוקים שלא הכיר, אמרו לו- שאבא היה רע. שהדרך הייתה
רעה. טוב ורע. אלוהים, ו... שטן. זה היה חדש. מוות, להרוג, לא
משנה מאיזו סיבה- זה רע, להציל חיים- טוב, עליון. ויש אנשים
שעושים דברים רעים, והם נענשים. ויש כאלה שעושים דברים טובים.
ואבא היה מהרעים. ולכן אבא נענש, לכן לקחו אותו. הם חזרו
ושיננו לו את זה, שוב ושוב, כל יום. כי הם ידעו שהוא לא הבין
קודם, חששו שימשיך ללכת בדרכי אביו. אבל הוא הבין לבסוף, הוא
הבין הכל. הוא עבר לדרך הטובה, אחרי שידע מהי. והם מעולם לא
האמינו, בשבילם הוא היה המשך של אביו, והם המשיכו לשנן לו כל
יום, אף על פי שכבר ויתרו עליו. תמיד הביטו בו בעיניים מלאות
חמלה, פחד וייאוש. לא משנה מה, הוא תמיד יהיה הבן של אביו. אבל
הוא הבין הכל, והחליט לשנות הכל, לפצות על מעשי אביו, להיות
מהטובים. וזה מה שעשה. תמיד עזר, הקשיב, התנדב לכל. מעולם לא
הרים יד, תמיד הגן. מעולם לא היה אכזרי, או ציני, תמיד חם
ואוהב. נתן הזדמנות לכולם. אהב את כולם. גם את הרעים. החזיר
רבים לדרך הטובה. והוא הבין הכל: אביו היה רע מאוד, ולכן
נענש... אך מדוע הוא עצמו נענש? מדוע היה עליו להיות הבן של
אביו, כשאביו נלקח, כשנאלץ לגדול במקום ההוא, כל חייו? מדוע?
ולמרות הכל, הוא היה שונה.

בוקר סגרירי אחד, התפרץ לביתו פייל בנטווד, חברו הטוב ביותר,
בהתלהבות מדבקת והכריז בקול רשמי: "לויד, חדשות מצוינות- קנו
את הרעיון שלנו. אתמול בלילה חתמנו על החוזה, הכל חתום ובטוח.
אנחנו נהיה מיליונרים!"
לויד חייך אליו. "אני שמח בשבילכם, פייל..."
"אם רק היית מצטרף אלינו כשהצעתי לך, לויד... היינו יכולים
להיות שותפים בזה, ואתה היית מצליח, יחד איתי... אבל אתה היית
חייב לעבוד בארגון הצדקה הזה שלך. אתה כל כך פראייר לפעמים,
לויד, אתה טוב מדי... תדאג קצת לעצמך לפעמים!"
"פייל, אני בסדר גמור, אני מאושר. שום עבודה אחרת לא תגרום לי
אושר כזה." הוא התיישב ליד שולחן המטבח, ומזג לו ולפייל קפה.
פייל התיישב ושאל: "אתה פנוי הערב? אנחנו הולכים לחגוג את
החוזה. רוצה להצטרף?..."
"לא, אני עובד הערב בהתנדבות עם ילדים מוגבלים, אבל תודה רבה
בכל מקרה."
פייל נאנח. "טוב, לא משנה, פעם אחרת." הוא לקח את העיתון, והחל
מעיין בו בזריזות. לבסוף העיר: "נורא... עדיין לא תפסו את
הרוצח הסדרתי הזה. 12 קורבנות כבר, אחד כל שבוע. הוא פיקח מאוד
כנראה, מצליח להתחמק שוב ושוב מיד החוק. כתוב כאן שהמשטרה
עובדת על המקרה 24 שעות ביממה..."
לויד הביט בפייל בעיניים אדישות. חייך חיוך קטן ומאולץ.
פייל המשיך בשלו: "הממ... המשטרה מבקשת את עזרת האזרחים במציאת
הפושע. לפי הפרופיל הפסיכולוגי, הוא אדם אפל, רע מטבעו,
מתבודד, אבל כנראה אמיד. כזה שמקדיש את כל חייו לגרימת צער
וכאב. אתה מכיר מישהו כזה, לויד? אולי אחד האנשים שאתה עובד
איתם? לויד? לויד?-"
הוא חלם בהקיץ לרגע. לפתע התעורר: "מה? אני מצטער, לא שמעתי
אותך... הפושע, לא, אני לא חושב שאני מכיר מישהו כזה. נשמע כמו
אדם איום, לו הייתי מכיר... " השעה הייתה כבר מאוחרת. הוא מיהר
לכוון הדלת.

בדרכו חזרה ממקום עבודתו, לעבר המוסד בו התנדב, גילה לויד שאזל
בארנקו הכסף. תמיד הבטיח לעצמו להפסיק להיות מפוזר כזה. החליט
ללכת ברגל. הייתה זו שעת דמדומים, ולויד החל לתעות ברחובות
ובסמטאות. היה נהנה ללכת ולהתבונן בעוברים ושבים. לנחש את
טיבם, מה הם עושים כאן. לאחר זמן מה הביט סביבו והבין, לצערו,
שאבד. השעה הייתה כבר מאוחרת, והוא מיהר למצוא את דרכו. לבסוף
נכלא לסמטה אפלה. שמע רחשים מוזרים מאחוריו, מעין קולות צעדים.
הוא פנה, והבחין בדמות באפלה; הדמות עצרה ופנתה לכוונו. לויד
נרתע. לפניו נתגלו עיניים אפלות... מבט נוראי, יוקד, מבט
משתלח... מבט של שנאה גמורה, של רשע טהור. הוא לא ראה כזה מבט
מאז... גל של פחד וחוסר אונים שטף אותו. לויד הרגיש קטן. לבסוף
החל ללכת אחורה, ולפתע מצא עצמו שוב ברחוב הראשי. הוא פנה
במהירות לעבר המוסד.

למחרת לקח לויד חופשה מעבודתו, שכן מאוחר יותר היו צריכים
להגיע אנשים מסכנים שקיווה להשיבם לדרך הישר. בחוסר מעש הוא
התיישב על הכורסה בדירתו הצנועה, ופתח את הטלוויזיה, הקשיב
לקריין בעניין חלקי. כשהחלו שוב לעסוק בעניין הרוצח הסדרתי,
התעורר מחלומותיו: "החיפוש הממושך אחר הרוצח הסדרתי המכונה
'השטן הלבן' עדיין בעיצומו. המשטרה מוסרת שיש כבר מספר חשודים,
אך החיפוש נמשך. הרוצח מכה תמיד ביום ג' בשבוע, ועל כן המשטרה
מאיצה בכל האזרחים להיזהר במיוחד היום ומחר- לא להסתובב מאוחר
במקומות לא מוכרים, ולדווח על כל דבר שנראה חשוד..." לויד שקע
בהרהורים. ייתכן שהאדם שראה אתמול הוא...?

הוא כיבה את הטלוויזיה והביט בשעונו. עדיין מוקדם. הוא נעמד
והחל מתהלך בדירה כארי בסוגר. לבסוף נעצר ליד החלון, והביט
לעבר הרחוב השקט והריק מאדם. שוב שקע בהרהורים. זיכרונות פלשו
למחשבותיו. ואז, כרגיל, עצב וצער. ולפתע נראה צל ברחוב, צל
מוזר יותר. לויד התמקד בו. הוא הבחין בנעליים לבנות, וסרק את
האדם בסקרנות שלא אפיינה אותו מלמטה למעלה- מכנסיים לבנות,
חגורה לבנה, חולצה לבנה ונקייה, פנים חוורות ו... לויד נתקף
הלם ובהלה. האיש הסתכל לעברו באותן עיניים- עיניים מלאות זעם
ונקמה... והן העמיסו על נפשו דבר מה שלא יכול היה לתאר, להתקרב
אליו או לגעת בו, נוכחות שהייתה שם אבל לא הייתה... ובכל זאת
הוא לא יכול היה להסיר את עיניו מן המבט המוזר והרודף. יותר
ויותר שקע בבהלה ופחד משתק. ופתאום- קול, מאחוריו. הוא קפץ,
והסתובב במהירות. היה זה פייל, שעמד המום מן הקפיצה המבוהלת.
לויד פלט אנחת הקלה- לפתע הכל שקע. הוא הביט שוב בחלון, אך הוא
נעלם ללא עקבות... מוזר.
פייל שאל בדאגה ברורה: "מה קרה לך, לויד? קרה משהו? אתה נראה
נורא..."
לויד הרגיע אותו: "הכל בסדר גמור... לא משנה. אז מה המצב אתך?
חגגתם אתמול?"
"כן, חגגנו הרבה, עד השעות הקטנות של הלילה. היה כיף, חבל שלא
באת, לויד. התקשרתי אליך לעבודה, אמרו לי שהיום נשארת בבית,
חשבתי שאתה חולה..."
"לא, אני בסדר גמור, באמת. תודה בכל אופן..."
נשמע צלצול טלפון. לויד הרים את השפופרת. היה זה אחד האנשים
להם חיכה. הוא דיבר כמה רגעים, הניח את השפופרת, ואמר: "אני
צריך ללכת. מישהו שם הסתבך בצרות ו... אני מצטער". שוב מיהר אל
הדלת.

הוא יצא מן הבניין, והחל ממהר במעלה הרחוב. הוא נמצא באחד
הרחובות הצדדיים, כשהרגיש מכה חזקה בראשו; התמוטט ונפל. הכל
התערפל והחשיך, ולפתע כל מה שראה מולו היה האיש עם הבגדים
הלבנים, והמבט הנורא, המאיים. הוא נפל לחשכה. התעורר במקום זר
ומוזר. כנראה נגרר. התרומם, בקושי רב, בראש כואב. בשבועות
האחרונים היה מצוי אותו כאב בראשו באופן מתמיד, אבל עכשיו...
החל לדדות ברחובות. לאחר כשעה וחצי הגיע, איכשהו, לביתו.
מוזר... דבר לא נלקח ממנו, כלום לא נגנב. הוא נכנס לדירה
ונשכב. החל להזות- יכול להיות שהותקף על ידי האיש... אולי האיש
זיהה אותו, ידע שהוא ראה אותו כבר פעמיים... ואולי האיש הזה
הוא... הוא הזדעזע. פתח את הטלוויזיה, ושמע דיווח על רצח נורא
נוסף של אותו אדם אפל... אותו השטן, שאירע באותו היום. איך
מישהו יכול להיות כל כך אכזרי, כל כך רע? לויד מעולם לא הבין
זאת. איך? איך רשע כזה יכול להתקיים באדם? לא לימדו אותו,
כשהיה קטן, להבחין בין הטוב לרע? איך אלוהים נותן לכזה יצור
להתקיים, מדוע? הדרך הנכונה היא דרכם של כל בני האדם, כך ציווה
האל. זהו רצונו, כך ברא אותם. אלוהים לא ברא אדם מלא ברשע...
לא ייתכן. ואם כך, מי ברא אותו? אנשים כאלה, מי? הרי הם
קיימים, זוהי עובדה. ובכל זאת, מי יצר אותם? האם ניתן לכנותם
'בני אדם' בכלל? בני אדם הולכים בדרך הטובה. ואם הם לא בני
אדם, מהם? יצורי אופל, ברואי השטן? אלו שנשלחו לגרום צער
וכאב... לבני האדם. אך הם אינם בני אדם. בבני אדם אין רוע כזה.
הוא קם, הילך לעבר החלון, הביט בשמש השוקעת. בחושך, שהחל מתפשט
בשמיים, במרחב, בכל. באור הנעלם, באופק. אבל... אם אותם יצורים
יצורי אופל הם, הפוכים מבני האדם, אז... מהם הילדים שלהם...?
חלחלה מוזרה, לא מוכרת חלפה בו. השמש שקעה. חושך השתרר בחדר.
ערפול השתרע בכל, הצללים אפפו את הדמויות חסרות הצורה של
הרהיטים. והחלחלה התגברה והלכה, והפכה לפחד משתק, להלם. עליו
לפנות למשטרה, לדווח על...

ואז הוא עמד מולו- בעל הבגדים הלבנים ומבט הרשע בעיניו. האפלה
האפילה. חיוך שטני על הפנים החיוורות, המעוותות, חסרות
האנושיות. ולויד היה משותק, משותק מהלם, מן העוצמה הנוראה
שבדבר. הוא נפל. הכל החל להיעלם בחושך המכלה. מרחוק שמע קול
מקוטע ומעורפל, שנבלע בשקט הצורם, אותו זיהה בקושי כקולו של
פייל, צועק: "לויד... לויד...!". גל של רגש מוזר, בלתי ידוע,
מילא ושטף אותו. והרגש התגבר, התהפך והיה למשהו אחר... משהו לא
מוכר, אחר... והכל היטשטש והתמקד בו זמנית. כל מה שנשאר היה
הפנים החוורות, עם החיוך השטני, העיניים... לויד הביט, ולפתע-
לפתע הבין. באמת הבין. וכשהכל התמקד, הוא סרק בעיניו את החדר
ומצא את פייל, מוטל על הרצפה, חסר חיים. מבחוץ נשמעה מהומה,
סירנות. בפנים שקט. והדלת- פרוצה. ושוב הוא הרגיש את זה. והוא
החל לצעוק, רצה לברוח. החל לרוץ ולרוץ... לברוח מהאיש, מן השטן
הלבן, ששאב אותו. ושוב הכל הסתובב, החשכה רדפה מאחוריו, ניסתה
להגיע אליו. והוא ברח, וידע שהפעם זה לתמיד. הפעם זה ניצחון או
הפסד, חיים או מוות, טוב או רע, זה יהיה הסוף...

בכל כוחותיו הוא ברח, ומרחוק שמע קולות הולכים ונחלשים, של
אנשים לוקחים אותו, של מהומה. הוא הלך ונחלש, הלך וקטן, והחשכה
מכתרת אותו, עוטפת, והפנים עם העיניים מולו כל הזמן, שואבים.
והוא ניסה להתחמק, לחדור לדרך אחרת שאינה שלו, לדרך שונה, אבל
הפנים- הפנים של השטן, הפנים של אבא, משכו אותו. ולבסוף
כוחותיו אזלו. הוא התמוטט. האפלה הגיעה אליו, אכלה אותו. והוא
קטן וקטן ו... לויד נעלם. אך הוא עדיין היה שם, בבגדים לבנים,
ועם פנים חוורים ומבט של רשע... הוא כל מה שנותר... השטן.