כשהייתי בן ארבע הצבא שלח את אבא ללמוד באמריקה, ואותנו איתו.
שמחתי לטוס לארץ שכל ילד בפתח תקווה ידע להגיד את שמה, אבל אף
אחד לא באמת היה בה. לפני הטיסה הסתכלתי עם אבא על המפה של
אמריקה. "כאן", הוא הצביע על המפה, "נמצאת דיסנילנד. זו הארץ
הכי חשובה באמריקה, שכולה לונה פארק ענקי, ובסוף הלימודים שלי
ניקח אותך לשם". הטיסה הראשונה במטוס, החיים בבסיס צבאי רצוף
אגמים, הביקור בפסל החירות בניו יורק וכל שאר החוויות היו
עבורי כזוטות לפני האירוע החשוב באמת.
כשהיום הגדול הגיע, מצאנו את עצמנו עם עוד עשרות אלפי הורים
מותשים וילדים באקסטזה, רצים בין התורים האינסופיים למתקני
הענק. אמא לא יכלה לעלות על המתקנים בגלל שהייתה בהריון, אז
השארנו אותה על ספסל עם גלידה ואבא ליווה אותי למתקנים.
המתקן הראשון היה רכבת השדים. כדי להגיע לקרון שלנו עברנו
במעלית ענקית, שלפתע התחילה לדבר אלינו, ופתאום הקירות התקרבו
אלינו ואיימו למעוך אותנו חיים. החזקתי חזק במכנסיים של אבא
והוא ליטף לי את הראש ואמר: "אני שומר עליך". הבטתי אל תוך
עיניו החומות, ופתאום כל הפחד שלי נמוג. הרפיתי מעט ממכנסיו,
והוא המשיך להסתכל אל תוך עיני עד שראה שנרגעתי לגמרי.
בתור למתקן של שודדי הים אבא שאל: "מפחד?" "בכלל לא", חייכתי
אליו. אחרי ארוחת הצהרים לקחנו את אמא לשיט רגוע בנהר שזורם
לרוחב הפארק. בסירה אמא שמה את ראשה על הכתף של אבא: "אני כבר
מיציתי את ההריון הזה, אני לא יכולה יותר. אני מקווה שלפחות
אתם נהנים". "עוד מתקן אחד", אמר אבא בשקט, "ונזוז". אני קמתי
כל רגע, הלכתי לחרטום וחזרתי, בדקתי את השירותים ועשיתי כל
שיכולתי כדי לא לשבת. "משעמם לי!" אמרתי להורים, "הסירה הזו
שטה כל כך לאט!". אבא נתן את המבט המשתיק שלו ואני התיישבתי
מתוסכל.
בעוד אני בוהה בשמיים דרך החלונות נגלה לעיני דבר מדהים: כיפת
מתכת לבנה, עצומה בגודלה, פגשה לפתע את האופק והמשיכה וגדלה
ככל שהתקרבנו אליה. אבא ראה את המבט שלטשתי לעברה ואמר: "זה
מתקן לילדים גדולים, אנחנו נלך עכשיו לפיטר פן". "לא" אמרתי
להפתעת כולם, "אני רוצה לזה." "אבל תראה איזה תור ארוך", אמר
אבא בחשש לא מוסבר. "סימן שזה כיף", אמרתי כמהופנט. "קוראים
לזה 'הר החלל'", אמר לפתע ישראלי שבמקרה ישב לידינו, "וזו רכבת
ההרים הכי מפחידה בעולם".
אמא על ספסל ואני עומד בנחישות בתור להר החלל. אבא אומר לי:
"זה מתקן לא כיף בכלל, אין שם שום דבר מסרטים מצוירים". אני
עומד נטוע. תחנוניו הפתאומיים של אבא נסכו בי תחושת ביטחון.
"רותם, הדבר הזה ישבור לי את הגב".
הגענו לראש התור. אבא תרגם לי את מה שהסבירה המפעילה: "יושבים
בקרון, מחזיקים במוט המתכת צמוד אלינו, הוא ישמור שלא נעוף
החוצה, רותם עדיין אפשר להתחרט, לא חייבים לעלות על זה".
התיישבנו, אחזנו במוט הברזל והקרון פצח בנסיעה. מהר מאד נעלמו
כל המוני האנשים שבתור, המפעילה, השמיים, ונכנסנו לאפילה
מוחלטת. מוזיקה דרמטית ליוותה אותנו בעוד הקרון החל לטפס במעלה
תלול במיוחד. אורות עמומים, כחולים ואדומים, זהרו בחשכה.
פעימות הלב שלי התגברו, רקותיי הלמו. לפתע, בבת אחת, הקרון
הסתובב על צידו ואז החל ליפול במהירות, למטה ושמאלה, למטה
ושמאלה, האורות הסתחררו והבהבו סביבנו, ואני נבהלתי נורא. לא
הייתי מוכן לכל זה. חיפשתי את מבטו המרגיע של אבא ותוך כדי
נפילה, על רקע אורות כחולים ואדומים מרצדים, ראיתי לחרדתי שהוא
עצם עיניים! "אבא, אני רוצה לרדת .." אמרתי בקול הרועד שיש לי
לפני שאני בוכה. "גם אני", אמר אבא בקול שיש לו כשאני מתחיל
לבכות, ובלי יכולת לפקוח עין המשיך "אבל עכשיו אי אפשר". "אבא,
אבא תפקח עיניים" בכיתי, שלחתי יד לעברו וכף ידו הענקית שלפתה
את המוט התכווצה תחת מגעי. הבכי שלי הגיע לשיאו, הדמעות עפו
מעיני לכל עבר, מסתחררות בחלל הר החלל. ניסיתי להישיר מבט אבל
מולי ראיתי נפילה חופשית, וראשי הסתובב אוטומטית בחזרה אל אבא.
דרך אשד דמעותיי ראיתי שהוא עדיין עוצם עיניים ואוחז חזק בשתי
ידיו במוט המתכת. עשיתי כמוהו, ובכיתי בכי שנבלע ברעש שעטת
הקרון מטה, אל תחתית המתקן.
אינני זוכר כמה זמן זה נמשך, אבל כשזה סוף סוף נגמר והקרון
נעצר, רצתי משם החוצה אל עבר אמא שנבהלה למראה בכיי. חיבקתי
אותה, ולא נרגעתי עד שהיא הראתה לי מחלון המכונית שכיפת המתכת
הענקית נעלמה מהאופק.