אני לא אוהבת את השקיעה. סליחה, תיקון טעות, אני שונאת את
השקיעה. זה לא שהשקיעה עשתה לי אי פעם משהו רע ולא שאיזה אירוע
טראמוטי התרחש בעברי דווקא בשעת השקיעה, ולכן היא כל-כך זכורה
לי לרעה. אני לא יודעת בעצמי למה אני ממש לא מחבבת את תופעת
הטבע הזו, אני עדיין מנסה לברר את זה.

נסעתי לחבר שלי בשעת השקיעה וברדיו השמיעו את השירים השקטים
שמשמיעים כל פעם שכדור האש הזה נוטש את השמיים.
אני לא אוהבת את השירים האלה, מין שירים שגורמים לך לבכות,
לתהות על החיים ולעשות חשבון נפש.
אז שמתי בטייפ קלטת של שירי טראנס בווליום הכי גבוהה, סתם,
להלחם באווירה המלנכונית שהשתלטה לי פתאום על החיים.
אני שונאת שהשקיעה גורמת לי להרגיש.

הגעתי לחבר שלי, הוא ישב ליד החלון והביט בה. הרגשתי כאילו
נכנסתי לחדר ומצאתי אותו בוגד בי. התחלתי לצרוח. הוא לא הבין
מה עובר עלי  הוא בסך הכל הביט עליה,הרי היא כל-כך יפה ולדעתו
זו אחת מתופעות  הטבע הכי עוצרות נשימה שיש.
כעסתי עוד יותר וניפצתי לו את הפוסטר שהוא הכי אוהב- פוסטר של
שמש שיורדת אל מאחורי ההרים. הוא אמר שהוא לא רוצה לראות אותי
יותר,שאני מפחידה אותו.
אני שונאת שהשקיעה גונבת לי את החברים.

השקיעה עדיין היתה בחוץ, כאילו כלום לא קרה. היא המשיכה לצבוע
את השמיים בכתום, הסגול והצהוב שלה. כעסתי עליה עוד יותר. איך
היא מעיזה להמשיך  אחרי שהיא הרסה לי את החיים?
התחלתי לבכות בלי שליטה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני סתם בוכה,
לא בגללה. לא רציתי לתת לה התענוג הזה.אבל ידעתי שהיא גרמה
לזה, כלבה.
אני שונאת שהשקיעה גורמת לי לקלל.

נסעתי לצוק הכי יפה בעולם, ששם השקיעה היא הכי צבעונית
וזוהרת.
היא התגלתה שם בכל יופיה.
"זה לא מתאים לך", אמרתי לה, "לעשות לי את זה, פעם היית בשבילי
סמל של התחלה לא של סוף". היא חייכה ושלחה אלי קרן אור אחרונה
שלטפה את פני ונעלמה. חושך. חשבתי לעצמי להיות מהאנשים
שמתאבדים אל מול השקיעה הנעלמת,להיות שונה. אבל אז חשבתי שזה
יהיה כל-כך צפוי אם אני אקפוץ עכשיו. ההתאבדות הקלאסית היא
לקפוץ דווקא שהשקיעה נעלמת אל מול הפנים. אבל זה היה חזק
ממני,קפצתי.
אני שונאת שהשקיעה גורמת לי להיות בנאלית.




הוקרא בערבמה 2 מס' 4