ראות לקויה תחת ערפל כבד מהסוג שמזמן תאונות. כמו השטן שמע את
הרהורי והגשים חשש. בצד הדרך המשובשת שכב אדם פצוע.
הסתבר לי שלא דובר בתאונת רכב, כי אם ניסיון לרצח, בראשו נטף
פצע ירי, ברכיו רוסקו וזבו גם הן. האיש זחל כנראה את הואדי
ומתוך אינסטינקט של יצר הקיום ביקש לעצמו מציל. פיו חרחר בועות
של נוזל דמי, ניכר כי ידע שסופו נחרץ.
הביט בי במבט מבוהל שהתחנן לתמיכה כל שהיא עד שיפסיק להרגיש.
כבשתי את יצרי האגואיסטי, לבכות או לברוח ולהתכחש לזוועה.
מתוך אמפטיה וניסיון נמנעתי לנחמו, מה שהזכיר לי איך בילדותי
פצחתי בבכי רק עת נשאלתי למכאוב.
"אחי", אמרתי לו, "אתה נראה גועל נפש".
עווית של שעשוע ניכרה מעיניו.
"היי", המשכתי להתלוצץ, "אני משתין עליך בקשת".
הוצאתי את זרגי ושטפתי פצעיו  והוא צחק, סינן תודה ונפח את
נשמתו.
ניערתי, הכנסתי למכנסי וריצ'רצ'תי תוך כדי הרהור על צורך אנושי
אחרון ויכולת אמיצה ומקורית לספקו. רק אלוהים שבינתו נשגבת (אם
בכלל קיים), ידע לצל"ש את תגובתי באותו אירוע.