פגשתי את גיא כשהייתי מאד צעירה. פגשתי בו בתור נערה מתבגרת
ומבולבלת, פגשתי בו בתור ילדה חייכנית עם קוקיות ותמימות,
פגשתי בו כעוברית זעירה. הוא תמיד היה שם איתי, מלווה אותי צעד
אחר צעד, אל עבר שריכת שרוכים עצמאית, תעודה טובה, מסיבת כיתה,
נשיקה ראשונה, אהבת אמת, חרדות, כאבים ושינוי. ראיתי אותו
במיליון פרצופים במיליון מקומות. הוא העיר אותי בבקרים והרדים
אותי בלילות, ניגב דמעותיי הסמויות, ליטף שערי המודאג. הכרתי
אותו מאז ומתמיד, שונה קצת בכל פעם, ואהבתי אותו כל אותו הזמן,
אהבה גדולה שהתחבאה בשקט וחיכתה לעטוף את כולי, ביום בו אפגוש
בו לראשונה- באמת.

עוד לפני שראיתי את גיא ניצב מולי, עוד לפני ששמעתי את קולו
לראשונה, הכרתיו. ידעתי לצפות מראש את הצחוק שלו, את הכעס שלו
ואת המחשבות. אהבתי אותו קודם לכן, לאורך זמנים ארוכים וצפופים
של נבירה עצמית ושאלות אין-קץ, למורת הלא מאמינים והאנשים
הדהויים. כשפגשתי בו, פיזית, בפעם הבתולית והראשונה, ונתקלתי
סופסוף בעיניו הנוצצות, בלחייו הסמוקות, בקצות שפתיו המחייכות
ובידיו החמות, הייתה זו כהארה, כדז'ה-וו. הלוא זכרתיו וראיתיו
כבר בעיני רוחי בעבר כל כך הרבה פעמים, והנה הוא ניצב כאן, כאן
ממש- בשר ודם, מוחשי ונושם ומוכר ומרעיש וסוחף וחופשי ופרוע
ונהדר ומחוספס- וכל כך כל כך קרוב אליי. רגע טהור מזה לא היה
לי. נמסה כולי אל הווייתו המרתקת, נשאבת בדרך לא דרך אל
מילותיו הקסומות, שנשזרות זו בזו ברעיונות מבריקים, מושלמים.
הוא היה כל כך מופלא לי. הוא עודנו.

התקפלתי אל תוכו בעיתות מצוקה, ברגעים בהם כאבתי ונשחקתי. והוא
היה הגיא שלי גם מאחורי קירות שבניתי, גם בלילות בהם שתקתי
מובסת, בוכה ואבודה. טעמתי אותו וחלמתי אותו היטב, באור
ובחושך, מנצח ואוהב כמו שהיה. נתתי לו אני לשקוע בזרועותיי,
צמוד לנשימות האיטיות שלי, כמו תינוק יפיפה שעליי לשמור עליו
בכל מחיר, לגונן עליו, לגעת בעור פניו השקט, לנשקו ברוך. אין
כמוהו. מעולם לא אהבתי כך, שכן חיכיתי רק לו בכל השנים שלי,
מתעצבת לאט במהלכן לדמות שתשלים עימו פאזל בארבעה מימדים,
ממתינה ומתפתחת כדי להכילו בדיוק הנדרש. חייתי תמיד בשביל
להכיר בו, ולאהוב עימו בפשטות כנה וזכה את העולם כולו.

הצלילים של גיא רודפים אותי בכל מקום בו אהיה, מתפתלים דוהרים
בכל פינות החדרים וארונות הבגדים. קולו מהדהד בי, מתערבב
בתווים שהשמיע לי ובצלילי אנקותיו המסורות, נוזל אל ניירות
גדושי משפטים שכתב לי ואל הצחוק הזורח שלו. נעצתי בו את כולי.
אני צריכה אותו חזק וחלש, אני צריכה אותו מטורף ועדין, כשנוגע
בי ברפרוף וכשסוחט אותי עמוק מתחת לעור. הוא פיוטי ומזוקק
ורותח. הוא בוער בי כמיליארד להבות. הוא האיר אותי, חזק ומיוחד
מכולם, עד שהייתי לזרקור-עד, בוהקת ומבריקה מבעד לאלפים של
אנשים כבויים. הוא הציף אותי בתחושות ובתשוקות ונתן בי נשמתו,
הדוקה ומבולגנת, להיות לו למלאך.

נואשות מנסה להיזכר כיצד הייתי לפני גיא- כולי דרוכה ומצפה כבר
לבואו, איך הייתי אומללה בלעדיו, נחסרת וריקה. לשווא. אינני
בודדה עוד. הוא תופס עכשווית את חלל גופי כולו, שורט ובועט
וצורח בתוכי, שאתן לו לנוח. ואני מרגיעה אותו בלחישות דקות,
מרטיבה גופו באהבה צלולה ושוקקת, חסרת גבולות. אני מפל שוצף של
חיבורים סודיים, לא הגיוניים, ואני אוהבת פרא, אדם אחד- מושך
ופקוח עיניים, שטומן בעצמו אוצרות מוזהבים. אני אוהבת אותו-
נושך בלי סיבה, משגע, מטריף את כל החושים, הבעל הבלעדי על
המיניות שלי, חופן וחולם, מתפוצץ ובוחן, מרחף מעל לחולותיי
כאילו הייתי שדה ירוק ופורח, מזיע ומתנשף. הוא מצווה עליי
שתיקה, נושב בי חרישית, מחזיק בי את הכוכבים למשמרת, מזין אותי
ומבריא אותי, מחולל בי ניסים. הוא סוער ונרדם, הוא משתנה.



לא שוכחת.