להיפרד מן המוות. זה לא קל. להבין שהמוות באמת שייך למתים.
החיים לא יכולים להרשות לעצמם לעסוק בו לעיתים מזומנות מדי, זה
יהרוס להם את החיים.
אילו תירוצים יהיו לי ביום השנה החמישי למותו? זמן כה רב עבר.
בשנה הראשונה מצאתי בספר אחד את הפרק 'בדידותם של אחים
שכולים'. הכותרת אמרה הכל. האם הקריאה מעבר לה היתה רק התמסרות
לרחמים עצמיים.
החמלה האמיתית היא מצרך נדיר במקומותינו. אנשים מאד מחמירים
בעניין הזה. זמן לא רב אחרי שהאסון טורף אותך הם כבר אורבים:
מה אתה מתכוון לעשות איתו. באיזה אופן אתה מעלה בדעתך להשתמש
בו. הם יודעים מספיק על סבל בעצמם, יודעים המון, לא ממהרים
להתרשם.

אנשים שעוסקים באמנות טוענים שצריך להיווצר 'מרחק אסתטי' בין
האסון ליצירה הנוגעת בו. אחרת זה סמיך מדי, אילוסטרציה לכאב,
מסחטת דמעות, בכל מקרה לא אמנות ראויה.

אבל המרחק משכיח. מקהה. מטשטש. את מי מעניינות המסקנות
האינטלקטואליות שאפשר לייצר ממרחק, הגיגים על החיים ועל המוות,
התחכמויות תרבותיות.
(אחר כך, אחרי שאסרו עליך לגעת בבשר החי של האסון, הם ילכו
לחפש לעצמם ריגושים ראויים. כדי לעורר את  ליבם שקהה הם יקחו
סמים או יכאיבו למישהו, על פי רוב אהוב שלהם, לפעמים יסחפו
להרס כולל. עליו, משום מה, ירשו לעצמם להגג בלי סוף. בזמן
אמת.)

אח שלי מת בחורף. מזמן. חמש שנים. אנשים באו מערים אחרות
להשתתף בניחום אבלים. שמחנו בהם. לא שמחנו בעצמנו. שבעה ימים
ישבנו יחד, בקושי יכולנו לשאת את החברותא הזאת. בלילה פתחנו
חשבונות ישנים, כעסנו כל כך. בבוקר קמנו לקפה, לאור בחלון,
למציאות החדשה. כשניגמרו ימי השבעה זינקנו חזרה לחיים, איש
לנפשו, אשה לנפשה. כלום לא ידענו על  הבדידות הגדולה שתבוא, על
פרצי הבכי הליליים, על הכתף המנחמת שלפעמים תהיה ועל פי רוב
לא. היינו סתם אנשים, אבלים חדשים, היה לנו אח ואיבדנו אותו.
העולם לא השתנה, רק אנחנו חזרנו להלך בתוכו אחרים.