אני שונאת לשחק ששבש עם אלוהים. כל הדאבלים האלה לא יכולים
להיות בפוקס. זה מתסכל. אלוהים הוא גם אורח עם דרישות מיוחדות.
למשל, יש לי בחדר פוסטר של זוג צעירים משתגלל. אז כל פעם לפני
שהוד רוממותו (הוא שונא שאני קוראת לו ככה) קופץ אליי לביקור,
אני דואגת לכסות את התועבה עם שטיח כזה שאני תולה מעליו.
ותמיד, תמיד המאסטר (ככה הוא כן אוהב שאני קוראת לו) מבקש
ממני להוריד את הכיסוי הזה, ושהוא יודע מה מסתתר מתחת. נו,
ברור שהוא יודע. הוא הרי אלוהים. כזה.
פעם, כשחזרתי לחדר עם מגש ועליו 2 כוסות פטל (הוא מת על הדבר
הזה) ובמבה שוש, תפסתי אותו מסתכל על הפוסטר הבוטה שלי.
"ממממ... את צריכה לסייד מחדש." הוא ניסה לצאת מזה יפה, כשגילה
שתפסתי אותו על חם. אח"כ הוא פתח במונולוג שלם על זה שגם לו יש
הורמונים, וצרכים בסיסיים ועל זה שהוא לא מקבל מספיק קרדיטים
על זה ש...
דאבל שש. שוב. הוא כבר סגר רצף של חמישה בתים. אני בחיים לא
אצליח לצאת משם בזמן, ואני יכולה לשמוע את האיש הלבן והעגול
שלי בוכה על זה שהוא בודד שם, עם כל השחורים שמזנקים לקראתו.
אלוהים, אתה לא בסדר, אני חושבת. "וגם הבמבה הזו. פעם הבאה
תביאי במבה לולו." יאפ. יש לו את הקטע הזה של קריאת מחשבות
לפעמים. וזה מעצבן כזה, אבל לא מעצבן כמו הקטע של הצדקנות שלו.
הוא תמיד חייב שיסכימו איתו על כל דבר קטן. "כן, אלוהים,
בריטני ספירס באמת מקסימה...כן, היא וג'סטין פרודים סופית....
לא, אני לא יודעת אם הם אמיתיים ושתדע לך..."
שוב. דאבל שש. (אררררררר)... "אויש, תפסיקי. בסוף תהיי מקומטת
כמו קתרין מ"צעירים חסרי מנוח". פעם ראינו את הסידרה הזו ביחד.
בייחוד אלוהים התלהב מויקטור. אמר כל הזמן איזה גבר שהוא. הוא
אפילו ניסה להצמיח שפם כמו שלו. אבל זה לא כ"כ הלך לו, ואז כמה
פעמים אח"כ הוא בא אליי עם שפם שהוא צייר לעצמו. זה היה מצחיק
ועצוב ביחד. "נו, אז מה, גם את לא מושלמת" אמר אלוהים (בטון של
אסף אשתר ששיחק פעם את רקפת ב"קומדי סטור").
אני גם שונאת אצל אלוהים את איך שהוא מנגן בגיטרה. הוא אפילו
לא מחזיק את שושנה (הגיטרה שלי) כמו שצריך, וכבר עושה דאווינים
של רוקיסט כבד כזה ומנענע את השיער שלו לכל הכיוונים והכול.
"טי הי!" הוא מוחא כפיים באושר. עשה לי מארס האלוהים הזה. אני
תוקעת באלוהים מבט כועס. לא, זה לא בגלל המארס. אני בהחלט
רגילה לאלו. אפילו לטורקיים. גרוזיניים, קווקזיים, מונגוליים.
אני כועסת כי השטיח היפה שלי מלא עכשיו בפירורים של במבה שוש!
אתה אוכל כמו ילד בן שלוש! אני לא אומרת, רק חושבת (תשמעו...
אלוהים) אבל הוא כבר מרכין את הראש. (או....) לפעמים הוא דווקא
בסדר, זה. עזבתי אותו במצב הזה של
אני-ילד-תמים-בן-שלוש-בואו-נרחם-עליי כדי להביא סמרטוט, לניקוי
השוש הזה. חזרתי לחדר כדי למצוא אותו מחטט לי בלקים שלי (שוב).
הוא הבטיח שהוא יפסיק עם זה! הו, לא... מבט מהיר על יד ימין
שלו מגלה שהוא כבר הספיק לבדוק את הוורוד- נצנצים החדש שלי.
(זום- אין על יד ימין של אלוהים. קולות אימה ברקע). הוא לא
יודע למרוח את זה כמו שצריך... חצי קופסא הוא כבר גמר לי ואני
מעוצבנת ו...
פעם אחרונה שאני משחקת עם אלוהים ששבש.
בכלל, ישו מנדנד לי ליאטצי כבר חודשים.