לאחרונה אני מוצאת את עצמי מחפשת כאב. לא מאזו.
כאב אמיתי, כדי שאוכל ליצור. כאב אומנותי.
כמו דלק, שבלעדיו המכונית לא נוסעת, כך גם אני, ללא כאב מסעיר,
מפלח, מרטיט, שזורם בעורקיי כמו רעל מתפשט,
- לא כותבת. לא יוצרת. בושה.

היה זה אחר צהריים שטוף שמש על הרי הגולן. לנוף שנשקף היו
רגליים כחולות של ים, גוף ירקרק של צמחיה, וראש אדום-כתום-צהוב
של שקיעת השמש. צילמתי. זה מה שנקרא פסטורלי.
פסענו אבא, אמא, אחותי הגדולה יעל ואני על שביל עפר שהיה
צר-משהו. כ60 ס"מ בלבד שחיברו בין הר ירוק לתהום עמוקה. למעשה,
תהום ירוקה לא פחות. צילמתי שוב.
הרבה מלנכוליה נשקפה מהויזואליות הזו.
קצת גבוה ממני, על ההר, יכולתי להבחין בארנבת לבנה, מנסה למצוא
מים בשלולית שהתייבשה כמעט לגמרי. היא מצאה רק כמה טיפות.
יכולתי לחוש את הצמא שלה. כמה סוריאליסטי לגביי, חשבתי. רק
שהצימאון שלי חזק יותר. איום יותר. - "ליטלי?"- חונק יותר.
"כן, אבאל'ה?"
"רוצה לשתות משהו? הבאתי קולה ויש מיץ וקפה ויש..." - אני
שונאת את הקול של אבא שלי. אפילו בשאלות, הקול שלו נשאר כ"כ
מונוטוני. זה פשוט נורא.
"לא תודה."
אבא שלי אוהב לטייל בארץ. מדי שבת הוא אורז צידנית ואורז אותנו
ולוקח אותנו להכיר את הארץ, רגלית. לפעמים אני אפילו מוצאת את
עצמי נהנית. מקומות יפים נותנים לי השראה, השראה שכ"כ חסרה לי
לאחרונה ש...
"פשוט תנשמו את זה!" קרא אבא שלי ונשם את האוויר, תוך שהוא
פושט ידיו למעלה בהנאה מרובה ועוצם את עיניו.
תיאטרלי מדי, לטעמי.
"ליטלו'ש, מתוקה, אני חושבת שאני ואבא נישאר לנוח פה קצת.
תוכלי לעשות לי טובה? בהמשך השביל" - והיא הצביעה על המשך
השביל- "יש סיגליות מדהימות. תוכלי אולי לקטוף לי אחת?"

המסע לעמק הסיגליות היה ארוך למדי. לפחות חצי שעה של הליכה.
אולי אפילו ארבעים וחמש, עזבו, שונאת מספרים. אמא הרשתה לי
לקחת איתי את יעל, כדי שלא ישעמם לי. הדרך הייתה ארוכה והשמש
הייתה דומיננטית היום, אבל לא היה אכפת לי. נקרו בדרכי מראות
מדהימים. לא פסקתי מתיעוד האסטטיות של הטבע, בעוד ציפורים
קטנות מפזמות מעל ראשי בפיוט מגניב שכזה.
קליק. קליק.
אני מצלמת הרבה תמונות
ומעל ראשי ציפורים שרות
חרוז.
עורב חלף מעליי. הבטתי מעלה. להקת עורבים חגה מעל בפילהרמוניה
רועשת, שלא אהבתי כלל. הקול שלהם היה פורטה לעומת ציוץ
הציפורים העליז. מחדל.
לבסוף התרחקו.
הבטתי שוב למעלה. מממ... עננים חסרי פרופורציה לחלוטין. צילמתי
בכל זאת. לאט לאט הם החלו מכסים את השמש.
ומטביעים אותה.
השביל נעשה צר יותר ויותר. פסענו יעל ואני בצעד-אחר-אגודל ועם
זאת לא פסקתי לצלם. הארנבת! אותה ארנבת לבנה ממקודם הופיעה
שוב, מקפצת לה בעליצות. היא עצרה לרגע ליד פרחים כתומים.
צילמתי. היא המשיכה וקיפצה ועצרה הפעם ליד סלעים אפורים
כשרקפות -קליק- מציצות- קליק- מתחתם. קליק. קליק. קליק. קליק.
התמונות תצאנה מצויינות, אני בטוחה. כך המשכתי לעקוב אחר
הארנבת הפוטוגנית שלי בצעדים זריזים של עקב-בצד-אגודל. מרחוק
שמעתי את יעל צועקת לי שאני ממהרת מדי ושאזהר.
לעזאזל, נגמרו לי הפילים.
"אההההההה!" שמעתי את אחותי צועקת מאחורה. היא מעדה והחליקה
משביל ההליכה.
כעת תלוייה הייתה באוויר
ידיה אוחזות בסלע גדול
שהיה על שביל העפר.
אחותי יעל הייתה תלויה
בין חיים למוות
אצבע אחת במקרה תחליק
ו...מממ... הכול נגמר.
חרוז.
פסעתי בזהירות בצעד-אחר-אגודל עד שהגעתי לאחותי ההיסטרית
וניסיתי למשוך אותה כלפיי מעלה. ניסיתי וניסיתי, אך, אבוי. כוח
המשיכה היה חזק ממני. ידיה החליקו מהסלע, שורטות אותו בעוזבן.

היא נפלה מטה. לא נשמע כל צליל של מים. לבטח נפלה על הסלעים.
"טראש" צנוע נשמע מלמטה.
כן, על הסלעים.
יעל שלי. אחותי היחידה, האהובה.
לא הצלחתי להציל אותה.
ואולי גם לא כ"כ ניסיתי.

כעת מצאתי קצת כאב. לא מאזו.
כאב על אובדן יעל, ובנוסף- כאבי שלי על המעשה שבצעתי, כאב שהוא
בונוס. עצום. אולי אני אצליח ליצור מהבונוס הזה איזה פרגמנט
נחמד.
כן... כן!
מכאב מותה של יעל- אעשה סיפור קצר
מרגשות האשם שלי- אנסה ליצור פרגמנט או שניים.
לעזאזל. הייתי צריכה להאשים את ההורים שלי במות אחותי. ככה היה
לי גם שיר. אולי אפילו מסה.






                          הכול למען האומנות.


(ובאומנות כמו שבאומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה)...