חמישים מטר צפונה ממדרגות העירייה, איפה שיש כאלה שאומרים
שרצחו את רבין ויש כאלה שאומרים שרצחו את התקוה, על רחוב אבן
גבירול, מול תחנות האוטובוס שמחזירות אנשים הביתה לבת-ים,
חולון ודרום תל אביב, יושב לו איש מבוגר עם פנים אדומות מהחום
ובעיקר הלחות. הוא ישוב על כסא מתקפל בעל שתי רגלים ויריעת
ברזנט שמחברת ביניהן,  רגליו המלאות נחות בתוך מכנס אפרפר דהוי
ומפוסקות קמעה. גבו נשען על חלון הראווה של בנק הפועלים. אנשים
נכנסים לבנק, מבצעים העברות, חותמים על עסקאות, כספים רבים
מחליפים ידים בבנק, ומטבעות בודדים מושלכים לעבר כלי הפלסטיק
העגול והמצהיב שניצב לו ליד רגליו של האיש. בין ידיו הוא חובק
אקורדיון אדום לבן, אצבעותיו העבות שעורן היבש מתקלף, פורטות
על  לחיצי הפלסטיק וידיו מותחות את האקורדיון הזקן אף הוא.
עורו בהיר אך פניו אדומות בשל החום, והאקורדיון אף הוא נושף
ומתנשף מול החום הכבד, פולט בכבדות צלילים ישנים מעולמות
אחרים. משני צדי ראשו  מונחות זוג אוזניות פלסטיק תעשייתיות
בצבע  כתום האוטמות היטב את אוזניו ומפרידות בינו לבין רעשי
הסביבה. חלק מהאנשים מוצאים את המחזה סוריאליסטי, יושב אדם
ומנגן עם אוזניות על ראשו. אחרים חולפים על פניו וחושבים כי
האוזניות נועדו כדי להגן על שמיעתו בגלל שעות הישיבה הרבות
ברחוב סואן, מול תחנות אוטובוס הומות אדם. כך הוא יכול לשבת
יום שלם ולהתרכז בנגינה מבלי שדעתו תהיה מוסחת על ידי רעש
פתיחת הדלתות של האוטובוסים, הם חושבים לעצמם. מי שיתבונן יותר
מקרוב יבין שלא מול המולת הרחוב הוא נאטם כי אל מול צליליו של
האקורדיון המתנשף. כל מנגינה המופקת בין ידיו איננה מקרית
ומלווה אותו שנים רבות, לכל נגינה זיכרון אחר השזור בה ואשר
אינו יכול להתנתק ממנה, גם מול פורם הקשרים המיומן ביותר.  וכך
הוא יושב לו באסיה החמה,  צהריי חודש יולי, אקורדיון עייף מונח
על ירכיו, ומנגינות אירופאיות מתפזרות בין שאון הרכבים החולפים
ברחוב. כמו בסרט אילם, הוא יושב בדממה, והמנגינות אינן נוגעות
בו, אין הוא זוכר את הפעם הראשונה ששמע את היצירה אותה הוא
מנגן בהיכל התרבות של מוסקבה ביחד עם אימו כשהיה בן שמונה, ולא
בגלל ששכח, זיכרון אותה הופעה בהיכל של מוסקבה מלווה אותו מאז
אותו יום שבעקבותיו רצה לנגן, אבל בזכות האוזניות הכתומות הוא
אטום לזיכרונות וממשיך לנגן כמו היה רובוט מפלסטיק. איך אפשר
לשבת כל יום מבוקר עד ערב ולשאת נגינת זיכרונות המופרעים מדי
פעם על ידי רעש פגיעת מטבעות הנחושת בקופסת הפלסטיק המצהיבה ?
אי אפשר. אי אפשר לשאת זיכרון השיעורים הארוכים, גערות המורה,
ההתרגשות והפחד לפני ההופעה של ילדי הכיתה מול סטאלין, המחמאות
וההבטחות להצלחה שתבוא.  איך אפשר לשאת כל אלה בערוב ימיך,
כאשר אותו אקורדיון, מונח בין ידיך, ואתה אותו ילד, שכבר אינו
מחכה להצלחה, אלא רק לכלי הפלסטיק שיתמלא במטבעות, כדי שאפשר
יהיה לחזור הביתה ולקנות לחם שחור כמו פעם בילדות. ולכן הכי קל
ופשוט, לשים זוג אוזניות כתומות על הראש ולהמשיך לנגן, עם פנים
מאדימות, בחום של יולי, ובעיקר בלחות.