כל חיי גרתי בעיירה שליד היער.
לא היה לה שם מכיוון שמיקומה רימז מיד על איזו עיירה מדובר.
ליער מעולם לא ניתן שם מכיוון שלא היה איש במרחק ליגות רבות
שלא ידע על איזה יער מדובר, ולכן מעולם לא ניזדקק הוא לשם.
היו יערות נוספים כמובן, ולהם ניתנו שמות שונים, לרוב של מלכים
או גיבורים קדומים, אך כאשר דיבר מישהו על היער, ברור היה לכל
השומעים במה מדובר.
היער הרחב שמתחת להר העננים, שם שניתן לו בגלל גובהו הרב שרבים
אמדו אותו כמספר ליגות.
מכיוון שהיה כה גדול הטיל צל רוב שעות היממה על היער שלרגליו,
ובכך הסתיר ממנו כמעט לחלוטין את אור השמש.
אפקט זה גרם להכחדתם המוחלטת מהיער של מינים רבים שניזונים
מאור השמש, ובמקומם צמחו טחב ופטריות ועצים ושיחים שנהנו מחסות
החשיכה.
זה שיווה ליער חזות אפילה, והזכירה לרבים את סיפורי ילדותם.
יערות מכושפים בהם משוטטים טרולים ארוכי גפיים המוכנים לתלוש
בנשיכה את ראשיהם של ילדים קטנים ומפוחדים אשר תעו בדרכם.
שמועות פרחו כניצנים לאחר הגשם, העיקרית שבהן דיברה על כנופיות
שודדים המסתתרות תחת ענפי העצים, ממתינות למטייל חסר המזל
שיעבור בדרכן.
זה היה מגוחך, כמובן, מפני שאילו אכן שכנו ביער שודדים הם לא
היה כה מוצלחים בעבודתם מכיוון שאיש לא ניגש ליער מעולם.
חוטב העצים היחיד של העיירה היה נוהג לבוא עם שחר ולחטוב מספר
לא רב של עצים, ורק בשעות בהן זורחת השמש לפחות על חלקו
החיצוני ביותר של היער. הוא מעולם לא העמיק הלאה ותמיד נשא
סכין חדה בחגורתו.
היה זה הוא ששמע לראשונה את הקול.
היה זה קול בודד שהיה עולה תמיד עם הזריחה, ונמשך שעות רבות
לאחר שהיה עוזב חוטב העצים, הולך בחזרה לנחמת ביתו, הרחק מצילו
המאיים של ההר.
הייתה זו יפחה, חרישית תחילה אך הולכת ומתחזקת ככל שנקפו שעות
היום.
סקרנים היו הולכים לאורך גבול הצל, שנסתיים מטרים ספורים אחרי
העץ האחרון, ומאזינים לקול הגבוה והעצוב הזה, מנסים לנחש את
פישרו.
עוברי אורח היו נוהגים לבוא לגבול הצל, פוסעים צעדה סמלית
ומקשיבים לקול היפחה.
נהגו לומר שזהו קול האדמה, המתגעגעת לשמש.
אמרו כי זוהי אלה בעלת לב שבור, המבכה על אובדן גיבורה.
הבכי לא פסק, למעט יום אחד מספר שנים לאחר שהחל.
היה זה יום אביבי וגשם קל ירד.
קשת ארוכה קישתה את השמיים בצבעיה, ונדמה היה כמו יצאה מראש
ההר.
היה זה אמרו רבים, ואני בתוכם, המחזה עוצר הנשימה ביותר שראו
בחייהם.
אבל בכל השנים מאז החל הבכי, לא ניגש איש אל תוככי היער לנסות
ולהבין את פישרו.
דור חדש נולד בעיירה, גדל על ברכי סיפורים על הנהר הבוכה, או
הפרח המתייפח או האבן מזילת הדמעות.
והם בתורם העבירו את הסיפורים לילדיהם שלהם.
והיער המשיך לבכות, מקווה שאולי יום אחד, תשוב הקשת לבקר אותו
אבל הפעם תישאר, ואז סוף סוף הוא לא יהיה לבד.