זכור לי כי היה זה לילה חשוך, אך האור הספיק בהחלט בכדי לבלוש
אחר גופים זרים בחדר. מבטים, לשונות, וידיים נשלחו בחלל, דבקים
זה בזה מעשה שטן. מבטי יצא לשוטט בחלל אף הוא, אך היה מקומי
זכור לי.
ואני זכרתי את עתידי, היטב.
וזהיר הייתי לנוע שלא בדרכיו של מבט אקראי העשוי לפגוש בי.
זהיר הייתי, משום שהחדר היה נכון לקבל את מבטי.
ואני זכרתי את עתידי, היטב.
היה זה רגע של שיכרון, בו חשבתי שאוכל לחמוק מתוצאות מעשי.
הירוק שבעיניה מזמין היה ויפה היה ונכון היה לפגוש במבטי, עד
כי לא יכולתי לחמוק ממנו.
ולא זכרתי את עתידי, היטב.
ולא ברחתי הרחק מין הכאב.
היד נשלחה אליה,
נרגשת.
היד נשלחת אליה, נרגשת.
הלשון לוחשת וחלקות, היא כובשת.
עין בעין לפתע, נפגשת.
מתנגשת
מבטים מביטים, מבועתים ובועטים.
כסכין החד,
בחמאה החמה
הגוף הזר, זורם לי בדם.
כסכין החד
בחמאה החמה.
היד קופאת ופוחדת לגעת
כסכין הקר
בחמאה החמה
הטעם המר על הלשון
כמו סכין קר
בחמאה חמה
העיניים שלה ירוקות וקורצות
"אהיה אליך טובה"
ואני לבד והחזה כואב
אני זקוק למבוכה
זה עושה לי פריחה והראש מתפוצץ לי
והמוח לוחץ לי וצריך פה עזרה
לרצפה הקרה הרגל נופלת
ברצפה הקרה הבטן זוחלת
והיא מזלזלת חותכת מורחת
שאריות של נפש רקובים מלאים זוהמה וזימה -
כסכין החד, כסכין הקר
בחמאה החמה.
מבטה הירוק עוזב ת'מקום.
מותיר אותי שורץ באדום.
קר ובודד וזקוק למבוכה.
אולי בקרוב אקום ואוכל - לקחת את רגלי אל מחוץ לחדר, ללקק את
פצעי, ולבכות את מחסורי. התבוססתי משך שעה, אחר כך קמתי והלכתי
בלוחשי - לא עוד. לא עוד. |