זכרון לבן-יצחק מיוחס
הזיכרון הלבן! כל כך בהיר שזה עדיין צרוב אצלי בעיניים.
זוכר אני, זה היה כשהיינו בני שבע בערך. השנה 1950.
"שלג? האם שמענו נכון? שלג ירד הלילה גם בגבעתיים?" מלמלו זקני
צפת כששמעו את חדשות הבוקר מפי ראומה אלדר.
לא זכיתי עד כה לראות או לחוות את תופעת הטבע המדהימה שעליה
שמעתי רק מן האגדות.-ש ל ג. רק פעם אחת בחיים זה קרה.
השכמנו לבוקר מלא הפתעות והרפתקאות, עינינו סונוורו מאור זהוב
ובוהק שהסתנן מבעד לחלון המהביל. החוץ שונה, צבעו התעצם הוכפל
והשתנה. כאילו שמיכת פוך עטפה בחמימות קפואה את העולם.
מול ביתנו (בסמטת דליה הנמצאת בשכונת רוזנשטיין שבגבעתיים)
ניצב ליפט-ארגז מחסן גדול המצופה בנייר זפת. גונו כהה אפרפר
עגמומי ומאובק. הבוקר זוהר הוא שלא כתמיד. ברק הבדולח נשקף
מגדילים גבישיים ומשרביטים עשויים קרח. הם צעירים, שקופים,
עליזים ונוצרו כפרי זיווגם של שלג ומים. קרת הליל הקפיאה אותם
כפי שניגרו, נזלו, וזלגו תוך יצירת צורות ומרקמים מופלאים.
קימור גג הצריפון בהק הבוקר ונצנץ בנפול קרניים תמימות על צבעו
הלבן הטרי. מתגנדר כמו בסיפור על שמלת השבת של חנה'לה. כדמעות
שמחה, כאגלי טל בבוקר על עלעלי אשל במדבר, החלו לנטוף ארצה
טיפות מים כשהן נהנות מליטופם החמים של משושי קרני החמה. שמש
קטנה צחקה בם, התפוצצה כזיקוקי דינור, קשתות זעירות זרחו אל
תוך עיני כמנסרות הזוהרות בכל נטף.
ברררר...קור כלבים.
אמא, כדוגרת מודאגת המתורגלת לכל מצב, תמיד יודעת מה צריך
לעשות. מיהרה לעוטפנו, אותי ואת אחי התאום בכל ערמת השכבות
האפשריות, הוציאה כפפות ממגירה הנמצאת בתחתית הארון הגדול,
בנוי הוא איתן מעץ מהגוני כהה, בחזיתו שלוש דלתות ומראת קריסטל
עתיקה. הכפפות המדיפות ריח נפטלין עז, נסרגו בקפידה מצמר שנפרם
מפולוור ישן. הן היו ממוחזרות במסרגה בקפדנות ובאהבה מהכדור
המגולל שסבתנו ג'מילה-חביבה ליפפה תוך שימוש בידינו, אנו
הנכדים כינינו אותה בחיבה סבתא'טיקה ( יעני סבתא ענתיקה).
סבתא מיחזרה הכל, אצלה לא נזרק שום דבר. הייתה מייצרת בובות
וחיות מפיסות בד. מסעות ארוכים ערכנו בין נגריות נחלת יצחק כדי
למצוא נסורת עץ רכה שתתאים למילוי הביבר העשוי אריג. מגרבי
ניילון שנפסלו לשימוש לאחר שנבעו בהם רכבות, היתה גוזרת רצועות
ארוכות היוצרות סרט ארוך עם המון המון קשרים. את "הפסים"
גילגלה לכדור ענק שממנו סרגה שטיחונים. בבקבוקים המשומשים
הייתה חובצת חמאה טעימה מחלב טרי תוך דפיקות מונוטוניות
בתחתית. לבן טעים וחמצמץ הכינה משארית הלבן של אתמול, הייתה
נוטלת כפית של הזבדה ומוסיפה לכמה צנצנות המכילות חלב. למחרת
נהפך המוצר ליוגורט משגע. אפילו מטבעות שפג תוקפם נשמרו כדי
ליצור כפתורים מצופי בד. חל שיפור עצום ביכולות
הקואורדינטיביות של ידינו כשעזרנו במיון וניקוי גרגרי אורז,
עדשים וחומוס. אחרי שנופו מכל פירורי האבן והלכלוך, הייתה
מבשלת מהם מאכלי תאווה. בעצם עזרתנו, ניטעה בנו תחושה כאילו
היינו שותפים גם בבישול. עד היום יש בי את הסבלנות שנרכשה אז,
יכול אני לשבת שעות ולמיין, אם זה חטה, חומוס, או ממצאים
עתיקים שנלקטו במאות פריטים בשדות. סבתא תרמה לנו המון, תהיה
נשמתה צרורה בצרור החיים לנצח. תלמידי שנקר יכלו ללמוד ממנה
משהו על עיצובים. יחד עם זאת גם השפים המפורסמים ביותר לא
יצליחו ליצור בפי ריר כזה הנוצר למראה, טעם וריח מאכליה.
"נו סאבי היברייה"(לא יודעת עברית) אמרה כשרצינו לתקשר איתה,
חייבים היינו לדבר ספניולית. זה למרות שידענו שהיא קוראת
וכותבת בעברית ובכתב רש'י. לשמחתי, השתלמה עקשנותה, נזכרתי
ונעזרתי בשפה יפייפיה זו שנזרעה במוחי, נהניתי לעשות בה שימוש
תוך טיול בספרד.
אותו זמן מנתה משפחתנו ארבעה אחים, אנו התאומים הבכורים,
שובבים לא קטנים, אמא סיפרה שיום אחד בגיל שנתיים חמקנו
מ"הלול", הייתה זו מכלאה העשויה מסורגי עץ שנועדה מלכתחילה
בדיוק למנוע בריחה. עזרנו אחד לשני לצאת, "להתפלח". שילבנו
ידיים וצעדנו. ליד התחנה המרכזית בתל אביב היו הבריטים נוהגים
על הכביש כמשוגעים, אך לכבודנו עצרו ובג'נטלמניות איפשרו לצמד
הפעוטים לחצות את הכביש הסואן. כשאמא גמרה לתלות כביסה, מצאה
את הלול ריק ונכנסה ללחץ החלה להתרוצץ באימה ולחפשנו בסביבות
הבית. אחת השכנות אמרה לה שראתה ילד וילדה קטנים אוחזים יד ביד
והולכים לעבר התחנה. הסתכלו לאחור וכשראו את השכנה התחילו
לברוח תוך שהם קוראים הייטה, הייטה,(טיול, טיול). (הילדה זה
הייתי אני, בלונדיני, עם תלתל גלילי בראשי. אחי התאום היה
שחרחר וקצת גדול ממני,( חמש דקות הפרידו ביני לבין הבכורה).
לקח לאמא המון זמן לחצות את הכביש לצידו השני ולהחזירנו אחר
כבוד הביתה.
האח הקטן זה עתה הגיח לאוויר העולם. קצת קשה היה לאח השלישי
(הסנדוו'יצ) לתפוס עמדה בין הגדולים לבין הפעוט שזכה בכל תשומת
הלב. מאוחר יותר נולד החמישי בניסיון כושל של הורי להביא ולו
גם בת אחת לרפואה.
נאבקנו והתמודדנו על הזכות והכבוד לסייע לסבתנו במלאכת הקודש
של יצירת יש חדש מישן, הצבנו את הידיים כמו במחי כף, עליהן
הונחה חבילה טבעתית גדולה של צמר פרום. כל אחד זכה לסוג שונה
בצבעו ובמרקמו. אחר כך הייתה הסבתא מעבירה מידנו את הצמר לכדור
גדול תוך המהום מנגינה (מאלו ששרו אחר כך ב"בוסתן ספרדי"). פעם
נשמט מידה וחיבר את כל רהיטי הבית זה לזה "בפלונטר"של חוטים
צבעוניים. ערמת רגלנו הצנומות התערבבו על הרצפה, כמו היינו
תמנון ענק, רצוננו לצוד את הכדור הנמלט רק הרחיקהו והגבירו
המהומה. כל כך הרעשנו, עד שהעוצמה הצליחה לחדור את מסך החרשות
הקלה, זמזמה והציקה ל"קווסה"(ראש בספניולית ), או אז הייתה
הישישה היקרה נאנחת "דיו, ואי די מי, יבסטה!"(אלוהים אוי לי,
מספיק) גורם נוסף לכעס היו צווחות התאומים שהתערבבו בבכי
התינוק או בניסיון האח השלישי לצוד מעט תשומת לב תוך שהוא מורט
את אוזן העולל. כעונש על אי ההתחשבות ברצונה של הישישה, לזכות
במעט שקט לאחר שישים ושש שנות רעש (סבתא נולדה 1884), היינו
מודחים מתפקיד ה"נול" ואת מקומנו תפסה משענת של כסא לא אנושית
לחלוטין שאינה יודעת להתאים את קצב התנודות ליד המלפפת, כסא
'טיפש' שמושבו היה שזור מחבל חום קלוע בצמות. אותו חבל שימש את
הסבתא כדי ליצור סוליות לסנדלים ונעליים. הסנדלר השכונתי
המומחה ניקב במרצע חורים בגפות העור ושיבח את עבודת הקליעה. כל
בני הבית הלכו בנעלים שחבל קלוע שימש כסוליה. את הנעליים
האמיתיות הראשונות קיבלנו לאחר שכפות רגלינו כבר התקשו מרוב
חום ודריכה על קוצים, בהתחלה היינו רצים בין צל אחד לשני כדי
להתרגל לחול החם שריצף את רחובנו. כשגדלנו נחתכו מלפנים פני
הנעל בחזיתן כדי שהאצבעות תבצבצנה החוצה ותתאווררנה וכדי שלא
נזדקק לקנות זוג חדש.
אמנו הניחה על ראשנו כובעי גרב, כאלה עם שני שפיצים למעלה
שמקפלים אותם מלמטה או מניחים כצעיף על הצוואר. את אלו הביא
אבא כשנלחם כאיש ההגנה על "הגנת המולדת" בכפרים הערביים השכנים
סלמה ויאזור.
לי זכורה מלחמת השחרור מאירוע קצר ומיוחד. כשהאזעקה הייתה
מתחילה בצפירה עולה ויורדת, היינו ממהרים לרדת למקלט, הייתה זו
תעלה שנחפרה בחצר ושכוסתה במחצלת קש מעובה ברגבי אדמה. הכיסוי
הרדוד אמור היה ולשמש שכפ'צ. באחד הפעמים לא היה לסבתא אוויר
והיא יצאה "מהמקלט", יצאתי אחריה כדי להשיבה למחסה, אך היא
התנגדה. עוד אנו שוהים בחוץ ראינו מטוס גדול ומבריק טס מעל
לנחלת יצחק, בטנו נפערה ואשכולות של פצצות צנחו אט, אט ופגעו
בקול רעם אדיר בבית החרושת יצהר ליצור שמנים. עשן שחור זינק
למרומים והסתיר את השמש, פיצוצים קטנים החלו להישמע ואש גבוהה
ביצבצה מתוך התופת העשנה. גם אחרי צפירות ההרגעה קשה היה
להוציא את הסבתא מחיקה הקר של התעלה מקורת המחצלת .
אבא היה בהתחלה סוחר בדים בנחלת בנימין אך פוטר כשנעדר עקב
בעיות בלב. כשהיינו בני שנתיים עברנו לגבעתיים, כאן קיבל
זיכיון לחלוקת חלב. יום אחד הרגיש לא טוב, נתבקשנו לעזור לו
בחלוקה כי קשה היה לו לעלות במדרגות, אנו עשינו זאת במקומו.
אבא לימד אותנו "הלכות חיים", שאסור למזוג עם המשורה (ליטר)
מנמוך! צריך לשאוב מהכדים התלויים משני צידי האופנוע, לשפוך
לסירים מגבוה כדי שיהיה הרבה קצף. "זה לא בריא בלי הקצף".
בסיום יום העבודה הקשה שגיוון את החופש הגדול, שטפנו את כדי
הפח ונתבקשנו להשאיר בתחתית קצת מים טריים "כדי שלא ידבק
השומן".- כך הסביר לנו את הדרך למכור קצת פחות בקצת יותר. קשה
מאוד הייתה הפרנסה ומעמסה גדולה לגדל כל כך הרבה פיות.
פעם כשהלך חלבן קולגה, למילואים, החליף אותו אבא, קיבל את אזור
החלוקה המורחב ואת ההוראות מי הם הקונים ואיזה מחיר לגבות. פקח
שבדק אותו באקראי גילה שהוא לוקח שני מיל יותר, הפקעת המחיר של
הקולגה הפילה עליו את "התיק" למרות שלא היה אשם, הוא נשפט
ונדון לישיבה של כמה ימים בכלא תל מונד. כלא זה היה בית הבראה
בהשוואה לישיבה בכלא עכו שממנו עברו למחנה המעצר בעתלית, שם
נישאו הורי.היה זה לאחר עליתם ארצה באופן לא לגאלי באוניה
אנדריאה 2 (היה זה ב-1941). לנו הקטנים אבא היה גיבור, כמו
רובין הוד או איש מאפיה לפחות.
אימא הוסיפה לנו עוד זוג גרביים מרופדים בנייר עיתון כדי
"לבודד". השקתה אותנו בחלב חם עם ביצה מוקצפת, דבש וסוכר-
"גוגול מוגול" זה טוב לגרון אמרה. הכניסה סנדוויץ' עשיר
לקופסאות העוגיות ששמשו עתה כתיק אוכל. תוך נפנוף באצבע שילחה
אותנו משובך ביתנו. "לא לעצור! ללכת מיד לבית הספר, אפשר במזג
אוויר כזה להיהפך לנציב קרח. תשמעו מה אני אומרת לכם, בבולגריה
לילדים נפלו האצבעות כי קיבלו כוויות קור". היידה מארש
איז'קוס, לסקולה פויי'קוס פשרי'קוס" (מהר ילדים לביה"ס ציפורים
גוזלים).
אימא הייתה תופרת מדופלמת עם תעודות. תפרה ללקוחות בביתנו.
בסרט בד "סנטימטר" ובסרגל עץ ארוך ומאיים נמדדו המידות ונרשמו
בדקדקנות במחברת. תוך שדפדפו בחוברות ווג, איתרו ה"קונות" את
הדגם המבוקש ושבו מידי פעם למדידה נוספת של השמלה. קווים סומנו
בגיר מיוחד ובעזרת סיכות שהוחזקו בין שפתי אימי נקבעו השינויים
הדרושים. סרגל העץ כשהיה נח בלא שימוש מילא תפקיד חינוכי, די
היה לאמא להצביע אל מרומי הארון, כדי שכל ניסיון להשתוללות
יוצאת דופן יקטע באיבו, מעולם לא הוכינו עם הסרגל הכבד, די היה
באיום. בהפסקה, הנשים הלקוחות, נהנו מבורקס טריים וכוס קפה מר.
המוניטין הטוב של אמא משך לקוחות שתמיד שיבחו את התוצאות שיצאו
מתחת ידה ולא שכחו גם לציין מאכלים מיוחדים שטעמו בביתנו. עד
היום אני נהנה לאכול את המאכלים שלמדה לבשל מסבתא עליה השלום.
יצאנו בהולים אל "הסיביר" שקפץ לביקור.
קור יבש הכה בנו וצרב בגרוננו, אפנו האדים בין רגע. די משונה
וחדשה הייתה תחושת מגע הנעליים השוקעות בשלג הטרי, לעומת הברד
הנגרס כשדורכים עליו, אותו כבר חווינו. אפשר אפילו לאכול אותו
או להוציא ממנו מים כשסוגרים עליו את האגרוף עד שהוא נמס.
מחוץ לבית על הכביש הצר עמדה עגלת הלחם, היא הותירה אחריה
חריצים כהים ועמוקים. השלג כמו קמח לבן ניתז לצדדים וחשף את
שחור האספלט. הבל פינו התעבה והיה לבנבן כנחירי סוסו של מחלק
הלחם, בהמה זו נחסמו צידי עינייה בחסמים מעור, כדי שלא תוסח
חלילה תשומת לבה ותצעד רק ישר. על גבה החום הונחו היום שקי
יוטה כדי להגן מהקור. כשהמחלק ניגש לפתחי הבתים כדי למסור את
הסחורה היינו ממהרים אל דלת העגלה וסוחבים מלוא החופן פירורים
של "קשה". מיהרנו להתרחק מן הסוס שזה היה מזונו האהוב, פיסות
הלחם המקומחות היו ניתנות לו בתוך שק הקשור לחרטומו.
דמויות ססגוניות נוספות נטלו לעצמם יום חופש באותו יום
מושלג,זכורים לטוב מחלק הקרח שדנדון פעמונו היה מזעיק את עקרות
הבית לתת לילדיהם "מכשיר-מחוטל" לנשיאת רבע בלוק קרח, היה זה
כלי ממתכת מוצלבת, בצד אחד ידית עץ ולמטה שפיץ שננעץ בקרח.
בעזרת דקר היה איש הקרח מסמן בבלוק המאורך והמחופה בשק יוטה
סדרת נקירות שגרמו לשבירתו, כך נוצרו רבעים(לפעמים חולק הבלוק
לשישיות)את הנטזים היינו מלקקים כאילו היו שלגון. זכורים גם
מחלק הנפט- צילצל גם הוא בפעמון, הוביל עגלה אליה רתום חמור
אפור, על העגלה שכובה חבית אדומה עם ברז מאחור, ציור של צדפה
צויר על הדופן סמלה של חברת "של".מרשימה מאוד גם דמותו של
"האלטה-זאכן" שידע לצעוק בכמה שפות כדי לקנות את חפצי הבית
שחדלו להשתמש בהם, הרי לא זרקו אז כלום. או משחיז הסכינם
והמספריים שקריאתו- "שלייפר", ושהקסים אותנו בזיקוקי הניצוצות
שניתזו מאבן המשחזת. הערבים שהיו מוכרים מבעד לחלון הבית(לא
היו כבישים ומדרכות)גבינה מלוחה אבטיחים וביצים.
כפפותינו הלבינו מהקמח, ניגבנו אותם בשלג. -כשיצאנו מסמטת דליה
אל רחוב הל''ה התעלמנו ושכחנו מסכנת נשירת האצבעות לא התאפקנו
יצרנו כדורים והטלנו זה בזה ובעוברים ושבים מחייכים וסולחים.
די בודדים היינו כשהגענו סוף, סוף אל שערי בית הספר "המקביל "
שכונה כך כי עמדו בו שלושה צריפים מעץ מקבילים זה לזה. בית
הספר ששמו הרשמי "ע'ש א. ד. גורדון", היה ממוקם על שיפולי
גבעת "קוזלובסקי"-אחד מעשירי המקום. מאגרי חירום של מים הוסתרו
בפסגה בתוך בריכות בטון. בסוד נלחש שיש שם גם סליקים של
"ההגנה" בתוך מערות שמהן חצבו אבן. אני עצמי זכיתי לבקר בכמה
מאלה. בשנת 2000 ערכנו סיור סליקים של ההגנה ברחבי גבעתיים.
בתחילה ביקרנו בבית אלדמע, שם הסליק היה מוסתר מתחת לשובך
יונים, ארובת האוורור הייתה בתוך העמוד עליו התנשא בית היונים.
לאחר מכן עלינו לגבעה שם נכנסנו למבנה קטן שהיה לול עופות.
ירדנו בסולם ברזל אל פיר עמוק שהוסתר מתחת לזבל. מתקן מכני
מיוחד הסית בעזרת שרשראות את מכסה הפתח. למטה ראינו אוסף שמור
של כלי נשק ישנים שהוסתרו בעבר בסליק. מן הפסגה ניתן ביום טוב
לראות נוף נפלא, כעל כף היד אפשר היה לראות את בתי העיר תל
אביב, אופק כחול התמזג בשמי תכלת ופס קצף הגלים של הים הובחן
בנושקו לחוף.
"זה לא נעים לראות גן סגור" שרו מאוחר יותר, אך לנו כן נעים
היה לראות בית ספר סגור."שלום כיתה א'" אמרנו ושבנו שמחים על
עקבותינו, עקבותינו תרתי משמע, שני זוגות שקעים קטנים ציינו את
שביל התמודדותנו עם המעלה התלול, המשובש, החלקלק.
אספנו מן הלובן המרובב בבוץ מלוא חופניים, יצרנו עוגה כדורית
גדולה וגילגלנו אותה כלפי מטה. בתחילה היה לנו קל לדחוף, אך
תוך דרדור הלכה ה"עוגה" ותפחה כמו היו בה שמרים.
כחור שחור אספה וינקה לקרבה את כל פסולת וזוהמת הרחוב, השלג
שימש כמלט והיא הלכה וגדלה לכדי כדור ענק. כבמפולת שלגים נוצר
מאחריה שובל עמוק. לא יכולנו לשלוט ביצירה והיא חמקה מאיתנו
ויצאה למסע מהיר. בחשש ראינו כיצד אוסף לו הגלובוס עוצמה,
כאילו נשמט מכתפי אטלס, הנה הוא עושה דרכו הישר אל פתח תחנת
כיבוי האש שהייתה מעבר לצומת בתחתית המדרון. היינו בטוחים
שהאוטו האדום, או-טו-טו, עוד מעט 'חוטף' את העיסה המאיימת
בחזיתו המבריקה. כפסע לפני ההתרסקות תש כוחו של כדור השלג והוא
קפא ונעצר בדיוק באמצע הכביש.
את האזניים צרמו צפירות צרודות שבקעו מחצוצרות המכוניות, אותן
אלה שכדי לפנות הנהג היה מושיט יד ומנפנף ימינה או שמאלה.
לימים הוכנס בהן שכלול, פטנט עולמי"פיסת פלסיק כתומה הנמשכת עם
חוט בידי הנהג וממסבירה את כיוון הפניה. נהגי המכוניות
הענתיקות ש"מטאור" נחת להם מן השמים וננעץ במסלולם, גידפו בכל
השפות שבעולם.
בצווחות גיל נחפזנו אנו התאומים השובבים ומיהרנו הביתה. הבלגן
שהותרנו מאחור זירז אותנו. ראשנו כבר היה עסוק בתכנון תעלול
הנזק הבא, הרי חובה עלינו להגיע כמה שיותר מהר אל החצר. עלינו
לבנות איש שלג גדול ושמן עם אף גזר כשל פינוקיו, שלא ימס
לעולם. |
