אני יושבת על הריצפה בדירתי (שלי!!!) מחכה שהיא תתייבש, כבר
23:45 ואני מחכה כבר למעלה משעתיים שהאדיוט מהקומה התחתונה
יסיים כבר עם מייבש הכביסה של הבניין, כדי שפרויקט הנקיון
השבועי (או אם נהיה כנים,החודשי) יסתיים. מה לעשות שמידי פעם
צריך לנקות, לעשות כביסה, ועוד כמה דברים שחיוניים להמשך
קיומנו.
הבגדים שלי שוכבים להם רטובים בתוך מכונת הכביסה במרתף הבניין
כבר שלוש שעות, ואני מגבשת החלטה לעולם לא לעשות כביסה בסופי
שבוע.

השקט הזה מדהים אותי.
הדירה הזאת: הארון, השולחן, הטלוויזיה, המחשב. כל זה שלי, ואני
רק בת 21. בד"כ זו תחושה מדהימה של חופש ועצמאות, לחזור לכאן
כל יום לפינה (פינה קצת יקרה) שהיא רק שלי.
לפעמים השקט הזה חונק, בעיקר ביום שהוא הלך וחזרתי לדירה לבד.
כל הבגדים והתיק שלו נעלמו, הוא גם סידר את המיטה וקיפל את
בגדיי.
התיישבתי על המיטה ובכיתי. הריקנות כילתה אותי לרגע.
הלבד סגר עליי והזיכרונות מאתמול בלילה איתו שבו והציפו. המגע
שלו, הריח שלו. היו אלה רק 24 שעות, ואפילו לא 24 שעות מסעירות
במיוחד. אבל לקח לי שבוע להתרגל שוב ללבד, לא הצלחתי לזכור,
איך רק לפני יום, הלבד היה הרגל, היה כלכך טבעי ומחזק.
אז נכון, שההורים שלי שוכרים את הדירה הזאת, ומשלמים את כל
החשבונות ומממנים אותי לגמרי, והעצמאות הזו מזויפת לחלוטין,
משום שאני לא חושבת שאי-פעם הייתי תלויה בהם כלכלית כמו היום.
אבל החופש, החופש באוויר.
ולמרות העבודה, האוניברסיטה, החברים והלימודים, אני בכל זאת
מספיקה כל יום להרגיש את החופש הפועם, את הכרזת העצמאות הפרטית
שלי.
השלט על הדלת שקורא "הבית של שירי", המפתח המרשרש בארנקי,
והאירוח הבלתי פוסק. כל האנשים שבאים והולכים, כולם חבריי,
מכריי אהוביי. כולם מרגישים פה כלכך בבית. ארוחות השחיתות,
משלוחי הפיצה הקבועים, קבוצות הלימוד או סתם ערביי קיץ נעימים
שבהם אנחנו נפגשים שותים בקבוק יין ונהנים מהחברה. ואת כל זה,
אני יצרתי.

אני קמה לבד, הולכת לישון לבד, משאירה את הבית מסודר או מבולגן
איך שמתחשק לי ברגע נתון, אך בכל זאת, זאת הדירה הראשונה שלי
לבד, ואני מקווה שגם האחרונה.