למרות שאין לה דרך לקרוא את הסיפור הזה, אני מקדישה אותו לטל
בן אוליאל. היא נתנה לי את ההשראה ואת המוטיבציה. היא עזרה לי
להעתיק את הכאב לדמויות, אפילו שהיא בטח לא יודעת...

תמיד תהיתי איך מרגיש מישהו כאשר אוטובוס עובר לו מעל הראש,
ולכן בפעם הראשונה שזה קרה לי הייתי ממש מופתעת שזה מה
שמרגישים. בניגוד למה שכולם תמיד אמרו (שהנשמה מתרחקת מהגוף
בשלב מסוים, אחרי הכאב) שום דבר לא כאב, ולא הרגשתי כלום. אז
ככה מרגישים כשאוטובוס עמוס נושאים עולה לי מעל הראש ומעיף
אותי רחוק רחוק... חשבתי לעצמי כשצפיתי בכל המאורע- צפיתי
בעצמי עפה כמו חתול דרוס.
הייתי מבולבלת כל כך. עפתי במעגלים וראיתי מזוויות שונות את
עצמי מתה לאט לאט. הדם שאפף אותי היה טהור ואדום ונוצץ באור.
מעולם לא ראיתי דבר כזה יפה. עליתי למעלה משאירה את גופי שנלקח
כבר מזמן על ידי הצוות הרפואי שהוזעק למקום, ובירכתי לשלום את
השומר בכניסה לגן עדן. הוא פתח לי את השער בלי לשאול כלום. הוא
כנראה הבין שבשביל מישהי שכרגע עברה את הטראומה של החיים שלה,
אני לא ממש מסוגלת לענות בהיגיון.
לאט לאט הבנתי איפה אני, ואני חייבת לומר שאהבתי את זה...
במקום האדום שסבב אותי למטה, עכשיו היתה לי שמלה ירוקה ארוכה
ופרחים מסביב לראש. וכפות רגליים לבנות, ובעצם הייתי דמות מאוד
נחמדה לפי מה שראיתי. היו שם המון אנשים אחרים, וכולם לבשו
בגדים בצבעים אחרים. הכל היה כל כך ציבעוני, שהייתי בטוחה
שהגעתי לאיזה גן טרופי במקום לגן עדן- כמו השלט בכניסה. האנשים
הסתובבו וכולם נראו ממש טוב יחסית לכאלה שמתו לפני ממש מעט
זמן. העיניים שלהם קרנו והם נראו מאושרים. אולי זה מה שקורה
לאנשים אחרי החוויה הכי קשה בחייהם.
החלטתי שזה הזמן להפסיק להיות בישנית, ופניתי למישהי שלבשה
שמלה אדומה עם צבעונים לראשה. חבל- חשבתי. לא מספיק האדום
למטה- היא צריכה אדום גם כאן? "אה... סליחה... את יכולה לעזור
לי?" שאלתי בבישנות "כן?" השיבה הבחורה- ואני נוכחתי לדעת שלא
רק שאני לא יודעת דבר וחצי דבר על מה שקורה סביבי, אני גם לא
יודעת מה לשאול. "כן?" חזרה ושאלה הבחורה ובלי טיפת רגזנות.
"אני... כאן... מעכשיו... ואני לא ממש בטוחה..." גמגמתי בחוסר
ביטחון. "גם אני חדשה כאן" אמרה הבחורה ביותר ביטחון משחשבתי.
זה היכה בי כמו האוטובוס ממקודם. מכל הסיפורים בעולם, ומכל
האגדות שסיפרו לי, תמיד כשהמת שואל מישהו בגן- עדן לאן צריך
ללכת, המישהו תמיד עונה לו בנחמדות. אף פעם לא שמעתי סיפור בו
אותו נשאל גם לא יודע... שיט! צעקתי בליבי. כמה נאיבית אחת
בירוק יכולה להיות?
הלכנו ביחד והסתובבנו קצת מסביב. ראינו אנשים בצהוב, לבן,
ורוד... כמעט שלא היו שני אנשים שלבשו אותו צבע. יחסית לגן עדן
המקום הזה היה נראה לי כמו מקום מאוד נחמד לבלות בו נצח.
הגענו למין שולחן קטן ומאויש, שלידו חיכו בכיסאות צבעוניים עוד
אנשים לבושים בשמלות וגלימות כמו שלנו. פקידה בסרבל מפוספס
הכניסה אנשים בחמישיות, לפי המין לסרוגין. חמש בנות, חמישה
בנים. ספרתי את מספר הבנות שחיכו בתור להיכנס לאותו מקום שלא
היה לי מושג מהו. היינו שבע בסך הכל. הרגשתי כאילו נכנסתי
לאותו חור גדול ושחור בעולמנו- הסטטיסטיקה. העור שלי סמר,
והתחלתי לנחש עם מי מהבנות אצא באותה הנגלה. לא היה לי מושג מה
הולך לקרות, ומשום מה לא כל כך התחשק לי להיות עם זאת בשחור-
עם הפירסינג בגבה. ניסיתי לראות איך היא הכניסה את הבנים- שהיו
רבים יותר. כנראה היה מבצע צבאי כושל לאחרונה- חשבתי בעצבות.
תארתי לעצמי את המשפחות השכולות מקבלות את ההודעות מהקצינים.
חשבתי עליהן, ולמרבה הפתעתי לא הצלחתי לדמיין. זה לא שמעולם לא
ידעתי כאב מהו, או שלא היתה לי משפחה אוהבת, אבל משום מה- בכל
מה שקשור לכאב ולאובדן- לא חוויתי שום דבר דומה לזה מהצד
השני.

היה איתי ספר מסע, כמו תמיד. ניסיתי לקרוא ולמעשה אפילו
הופתעתי מהעובדה שהוא לא נלקח ממני בשלבים יותר מוקדמים של
המוות. פתחתי אותו בעמוד בו היתה הסימניה- ריבוע אחד של נייר
טואלט, והתחלתי לקרוא. חוזרת שוב ושוב על אותו המשפט בלי
להבין. חיכיתי כמה דקות ארוכות עד שיצאה הפקידה החוצה וקראה
בשמות של חמש בנות. אני ועוד ארבע. הנערה בשימלה האדומה נשארה
מאחור.
חבל, דווקא רציתי לדעת מה הסיפור שלה.

הפקידה העמידה אותנו בתור עורפי, מצמידה תג הנושא את שם הפרח
שענדנו לראשינו. אחת בוורוד בהיר שאלה אם הם רוצים לדעת את
שמותינו. "אין צורך" ענתה לה הפקידה בביטול. "נכון לעכשיו,
השמות לא חשובים". תור ססגוני, חשבתי לעצמי. צעדנו חרש אחת
אחרי השניה- לבן, שחור, וורוד, צהוב וירוק. כל אחת ניסתה לא
לדרוך על שובל שמלתה של זו שהלכה לפניה. ניסיתי לנחש מה מסמלת
החלוקה הזו לצבעים, ומדוע דווקא הפרחים משנים. אני, שלא הייתי
חובבת בוטניקה גדולה, התקשיתי לעמוד על מינם של הפרחים וגם על
טיבם. מזל שהיו תגים- הרהרתי בלי קול. הבטתי על התג שלי- "עסב"
היה כתוב באותיות שחורות וברורות. לא רק שלא נתנו לי חמניות,
גם לא יכלו לאיית נכון את השם של הצמח.

"שבו במעגל מסביב למדורה". רק אז ניערתי עצמי ממחשבותי
והתפניתי להביט סביבי. למעשה, לא ראיתי כלום. העשן שאפף אותי,
ביחד עם האש שעירפלה את הראות נתנו לי מבט עקום על הסביבה.
ומזל שכך. זה החלק בו הבחנתי בדמות עקומה משהו עומדת מצידה
השני של המדורה ומתיישבת על סלע מכוסה אזוב לידה. היא סימנה
לנו בידה להתיישב מסביבה, וכלונו עשינו זאת. כנראה שלאף אחת לא
היה ממש אכפת ללכלך את השמלות הציבעוניות האלו.
"בואו ונתחיל". הכריזה האישה שעדיין לא ממש הייתי סגורה עליה,
ואני בשלי עדיין ניסיתי לנחש את משמעות הפרחים.
"נרקיס- את ראשונה" פנתה האישה לבחורה בלבן. אם היה לי ספק
כלשהו לגבי משמעותם של הפרחים, הרי כי הוא נעלם בזה הרגע.

ההילה הלבנה- מסיפורה של נרקיס

הבחורה הבלונדינית-גבוהה-רזה-עם רגליים ארוכות-עור
שזוף-עיניים ירוקות-וחיוך מפתה קמה לאט לאט במרבה חשיבות
והנידה את ראשה לכיווננו. הבחורה בשחור שתקה, וראיתי שהיא כבר
מחכה לתורה. ההרגשה הזאת, שכולם כבר מבינים מה קורה, ורק אני
תקועה אי שם מאחור שוב היכתה אותי. שמחתי על כך שאני לא
ראשונה.
"ועכשיו, אחרי הכרות עם הסביבה- (כבר הייתי די נעולה על
ה-"פרח" שמתאים לה) כל אחת מאיתנו תספר על הדרך שבה הגיעה
לכאן, ועל כל מה שקדם לה" די בטוחה שכבר לעולם לא אשמע את
הסיפור של האישה, זקפתי את אוזני והקשבתי לסיפורה של נרקיס.

"הי... אני הילה... ונולדתי לפני 19 שנים למטה. ביחד איתכן-
אתן יודעות..."
הייתי ממש נבוכה, והשימחה על כך שאינני ראשונה רק התעצמה מרגע
לרגע. האישה- עכשיו ראיתי כי היא שמנמנה - הנהנה לנרקיס, והיא
המשיכה.

"נולדתי במקום לא כל כך סימפטי, בשכונה לא בטוחה. ההורים שלי
היו צעירים מאוד ועדיין לא ידעו ממש מה יהיה בעתידם. כשנולדתי
הם גייסו כל סכום כסף שיכלו למצוא כדי שנעבור למקום יותר בטוח,
ומשם העיניינים התגלגלו מעצמם. כמו כולם, הגעתי לצפון תל-
אביב. כבר לא איכפת לי מה קורה שם- תבינו אחר-כך."

עוד בקשת אישור, עוד הינהון של תמיכה- והיא ממשיכה עם ראש
מורם.

"לא הייתי ילדה שונה, ושום דבר לא הראה על התפתחות מסעירה.
למעשה- כדאי שאדלג על החיים שלי עד התיכון- הם לא חשובים."
הופתעתי עד שד עצמותי, ונשבעתי לא לחשוב על עקיצות מתחכמות עד
סוף הסיפור.

"בתיכון הכל השתנה. ההורים שלי כבר לא יכלו לשאת את העול הכבד-
לפרנס אותי. הייתי חייבת לצאת לעבוד- אני! הייתי תמיד כזאת
מפונקת, עד שלא יכלתי אפילו לרוץ קילומטר, ותמיד מצאתי אישורים
מזויפים. אהבתי לשבת על החוף, הרגליים עמוק בחול, ולצייר
באצבעות על הערמה שלפני. לפחות ככה ידעתי שתמיד יהיה לי ארטיק
וגם טרמפ הביתה. שבת אחת בבוקר, כשההורים עוד ישנו, נסעתי לי
לים. היה מאוד מוקדם והשמש בקושי התעוררה משנת היופי שלה.
התישבתי על החול הקר והבתולי, והרגשתי את נקיפות המצפון עמוק
באזור חלצי. באותו רגע שקעתי בזכרונות מהתקופה בה החוף היה
אני... נשכבתי אחורה, עשיתי מלאכי שלג בחול הרך וזה עבד כמו
קסם קלפים. הבחור הבלונדיני מהשמשייה ניגש אלי בריצה והתחיל
לפתות אותי. כבר אמרתי שהייתי צריכה מישהו בחיי. כנראה שזה
הגורל בשביל כאלה שהיה להן תמיד הכל. התייחסתי אל זה כמו
עבודה. אני מקבלת טרמפ הביתה ומבריזה. אבל היה לו אופנוע,
וכשהייתי קטנה אמרו לי שזה מסוכן. נשארנו על החוף והמשכנו לדבר
עד שכבר התחיל להחשיך. היינו בחוף יום שלם וכבר היינו שרופים
כהוגן עד שנוכחתי לדעת שאין לי הפעם טרמפ. הוא נסע לו על
האופנוע, ואני שפחדתי לקחת טרמפים מאנשים בלילה, במיוחד כאלה
שלא ביליתי איתם על החוף, התחלתי ללכת ברגל הביתה. אז כבר היה
לי ברור שאני הולכת למות. וגם ידעתי איך. תמיד היתה לי הרגשה
כזאת. אפילו הרשיתי לעצמי ללכת באמצע הכביש. תמיד ידעתי שזה לא
יהיה מתאונת דרכים. על העסק עם האופנוע שמרתי מתוך כבוד
להורים. הלכתי הרבה, ויחפה, עד שממש כאבו לי הרגליים. אבל
שיחקתי במישחקי ירח עם עצמי וככה העברתי את הזמן.
ביום למחרת התקשר אלי הבלונדי מהים. תהרגו אותי, ואני עדיין
לא אזכור איך הוא קיבל את המספר (אירוני- הא?). נפגשנו,
הזדיינו. נו מילא- כבר ידעתי את הכל...
טוב, נו, זהו. מה עוד? אה... אחרי חודשיים קיבלתי את התוצאות
החיוביות, אף אחד לא באמת יודע איך החיידק הזה פועל. פשוט
מתתי. לא התעמקתי בזה יותר מדי. היו לי דברים אחרים לעשות.
לשבת על שפת המים, להסתכל, ולנסות לחטוף סרטן.
אבל אני גאה לומר שלא נגעתי בסיגריה.
מתוך כבוד להורים.
מה- אסור?

נרקיס התנערה במהירות כזאת, עד שכולנו נזכרנו איפה אנחנו.
הרגליים שלי נרדמו כבר מזמן. אבל פחדתי להזיז אותם. פחדתי שזה
יגרום לי לעוות את הפרצוף. פחדתי שהאישה תעיר לי משהו כמו- זה
לא נורא לבכות. תמיד המלווים נראו לא קשורים. אנחנו היינו
באווירה אחרת לגמרי- כולנו הזדהינו עם הילה. אפילו קצת. ולאף
אחת לא ממש הזיז כל העסק הזה עם המוות.

השחרחורת עם הפירסינג,  זאת עם האיריסים על הראש, השתעלה.
קשה היה להחליט אם היא ביקשה תשומת לב, או פשוט האש גרמה לה
לבעיות בגרון. כולנו הפנינו את ראשינו, והמדריכה פנתה אליה.
כולנו ראינו, שהשחור שהיה לה מתחת לעיניים הסתיר אדמומיות
רצינית. אולי סימן לבכי. חשבתי לעצמי, שבטח היה לה הרבה זמן
לבכות. תהיתי איך היא מתה. הסיפור שלה עניין אותי מאוד. הסתבר
לי בו במקום, שהמלווה לא תתן לנו להמשיך. היא רצתה שיחה. שיחה?
עם מתים? אני חושבת שהסיפור של איריס חשוב יותר. וככה היא
התחילה- בלי לחכות לרשות מהמלווה.


לילה שחור יורד על נגב- מסיפורה של איריס

איריס השתעלה עוד כמה פעמים, ובקול צרוד וחלש התחילה לדבר:

"אני לילה. זה אמנם שם מוזר, אבל קראו לי כך בגלל שנולדתי
באמצע הלילה בבאר שבע. הלילה בנגב מאוד בהיר. אור הכוכבים מאוד
בוהק. בכלל- תמיד חשבתי ששמי הנגב לא שחורים. כשהייתי קטנה
הייתי בטוחה שהם צהובים. אבל זה לא חשוב בכלל.
האמת- שבתקופה האחרונה, היה לי המון זמן להרהר. לא יכלתי ממש
לדבר או לתקשר, אבל הרהרתי- המון. בעצם, אני לא כל כך כמו שאתם
רואים אותי. אני אחרת. פעם הייתי שונה לגמרי. אבל לפני שנתיים
חליתי בסרטן. ומאז לא כל כך עניינו אותי תחרויות ספורט
ומחשבים. העדפתי לשבת לבד. העדפתי? יכול להיות שעשיתי טעות,
בעודי דוחפת הצידה כל עזרה שהוצעה לי. אבל מה יכולתי לעשות?
עיצבן אותי, איך שכולם באו אלי אחרי בית ספר, שלא יכלתי ללכת
אליו, או לפני טיול במכתשים, שלא יכלתי לצאת אליו. כאילו אני
עננה שחורה שמרחפת בקצה תודעתם. אני רציתי להיות הדבר העיקרי
בחייהם. רציתי לזעזע אותם. רציתי להבין כמה הם אוהבים אותי.
רציתי להבין אם הם אוהבים אותי מספיק. הם רצו לעודדני. ככה
מעודדים? באים מתנשפים מריצה ארוכה, או אחרי טיול מהנה. ככה
מעודדים? אומרים שלא נורא שלא הגעתי, כי במילא היה חם. איך הם
לא מבינים?!

היה ברור לי שאיריס עדיין לא מתה לגמרי. היה ברור לי, שאולי
היא היחדה מכולנו שיש לה עוד ענינים לא גמורים. מריבות שלא
נפתרו. הצטערתי בשבילה. שמחתי שאני לא במקומה.

גילו את הסרטן שלי לפני שנתיים. זה לא עקרוני. הייתי טיפה
צהובה, כאבו לי העיניים מאוד. אבל לא לקחתי את זה קשה. הייתי
דומיננתית מאוד, וציפיתי להמון תמיכה. רציתי להפוך להיות במרכז
העיניינים- לא שלא הייתי עד אז... תהיתי איך לספר- מה לומר.
אבל פתרו לי את זה כבר. בעצם- כל החיים רק רציתי לעשות דברים
בעצמי, ובמקום  להתמודד, אנשים התמודדו במקומי. אז המשכתי
כרגיל, רק חלשה. נהניתי מתשומת הלב.
בהתחלה המצב שלי היה די בסדר אבל במקום להשתפר, הוא התדרדר כל
הזמן. אז התחלתי לחשוב מחשבות. ומשם התחילו הבעיות. תחשבו-
הייתי די לבד כל הזמן. לא רק פריקית, גם לבד... אז הבנתי, שאני
באמת לבד, ושאני הולכת למות לבד. נכנסתי לכזה דיכאון, והחברים
שלי ניסו להוציא אותי מזה בכל הכח. אז הם התחילו להיות איתי
במשמרות. במצב רגיל לא הייתי מסכימה למשמרות, אבל במצבי...
בסופו של דבר הבנתי כמה הם אוהבים אותי. וכמה עצוב יהיה להם
כשאמות. אז זהו בעצם.
מתתי.

היתה שתיקה מביכה. כולם חיכו להמשך סיפורה של איריס. אבל נדמה
היה שהיו לה תוכניות אחרות. איריס הביטה לנו, מרוצה מעצמה.
המלווה התנערה לרגע, וביקשה מאיריס שתסיים את הסיפור. היה
ברור, הרי, שישנם עוד פרטים רבים שהסתירה. איריס, נראתה תשושה
לחלוטין, ואני ריחמתי עליה. על כך שהיא נאלצת לטפל בעניינים כל
כך עדינים שהיה ברור שהיא איננה מוכנה להם. אבל במקום להעביר
את תורה לבאה אחריה, היא נכנעה והמשיכה, ודווקא עכשיו יותר
ברצינות, את סיפורה. ומזל שכך.

מאיפה להמשיך? טוב. נו... מה אתן רוצות לשמוע? על החלק של
הכאב? בסדר...

אז רציתי לזעזע, כמו שכבר אמרתי. היה לי נורא קשה, בגלל שאנשים
הצביעו עלי כל הזמן. אם הלכתי לאיזו מסיבה כי במקרה הייתי יותר
בסדר או בין טיפולים, כולם דיברו עלי מאחורי הגב. אנשים שהכירו
אותי לפני שחליתי וחזרו ופגשו בי אחרי שהתגלתה המחלה, התייחסו
אלי שונה. אולי אפילו חשבו שבגלל שאינני מחצינה את הדברים אני
בסדר לחלוטין מבפנים.
בוי! כמה שהם טעו...
כל כך הרבה זמן השקעתי באפשרויות שהיו לפני כדי לזעזע. רציתי
להשאיר חותם כזה עמוק שיעלה דמעות בעיניהם כל פעם שיראו אותי.
אבל לא יכלתי, מפני שפחדתי להעציב. רציתי שהזיכרון שלי יהפוך
להיות משמעותי בעיניהם. אפילו רציתי שיצחקו על חשבוני אחרי
שאמות. העיקר- שיזכרו אותי כמו שאני. אני מודה, השתמשתי במצבי
כדי למשוך תשומת לב. אנשים היו חייבים להיות נחמדים אלי. הרי
עמדתי למות. צימררתי את עצמי עם הרעיונות שהיו לי. לרוץ לרוץ
לרוץ עד שאפול מתה. לשחות עד שאטבע. לא לאכול עד שמרוב חולשה
אשקע לתוך תרדמת נצח. לא רציתי למות מסרטן. תמיד הייתי כל כך
חזקה עד שבאמת לא חשבתי שהסרטן זה מה שיחסל אותי. יותר פחדתי,
שחוסר המוטיבציה והעצב הנורא- אלה יהיו חבל התליה שלי. ולא
רציתי שזה יקרה כך.

אבל המצב שלי התדרדר במהירות, וכבר לא הייתי מסוגלת לדבר
בהגיון. היה לי כל כך קשה, עד שבשארית כוחותי, אפילו בידיעה
שאעציב את כולם, נפלתי לי בהליכה- ככה, בשעה שהשמש שקעה לה
בביטחון. וזה היה מספיק כדי למות עד הסוף. זה היה המעשה
האגואיסטי הראשון שעשיתי. וזה לא כאילו היתה לי אפשרות אחרת.

כולי רעדתי. כל מפרק בגוף כאילו היה עשוי מקפיץ. הלסת שלי
נקשה ורעדה כמו בקור מקפיא. אבל עצרתי את הנשימה כדי לא לבכות.
פחדתי שאם אני אתן דרור לכאב, ומפלי האבל יפתחו, לא יהיה מה
שיוכל לעצרם לעולם. הרגשתי כי אין אני יכולה לבגוד ככה באיריס.
להיות אותם אנשים חוצניים שכל מה שעשו היה לבכות כשצריך. אז
פשוט המשכתי לרעוד ככה, מפעילה את רפלקס ההקאה ובולמת את עצמי
שוב ושוב. מנסה להרפות כדי להמשיך בשפיות.
פשוט- מעולם לא חשבתי איך הדברים נראים מהצד שלה.

בדומה למפלי האבל- ככה שטף הדיבור. אף אחת לא חשבה על לעצור
את איריס. היא כישפה, במסתוריותה המהממת את כל היושבים.
כשסיימה, הוורודה עם הרקפות שעטרו את ראשה אפילו לא חשבה על
לדבר.
המלווה לחצה עליה, והיא התחננה שיוותרו לה. "את חייבת להתגבר"
ענתה לה המלווה. ולא היתה לה ברירה אלה לעשות כדבריה.

שחר וורוד מעל המים- מסיפורה של רקפת

רקפת לא נראתה כמי שניסתה לבלום את עצמה מלהקיא או לבכות.
היא היתה נראית רקובה מבפנים. העיניים שלה היו מזוגגות. או שהן
הסתירו סיפור יוצא דופן, או שחוסר ההבעה נבעה מחוסר רגשות. מבט
חטוף נוסף על תג שמה הבהיר לי ברוב משמעות כי הפרח "רקפת" אינו
יכול לסמל שולטנות יוצאת דופן, ואני, כחובבת כל מה שנגלה לעין,
לא פיתחתי צפיות בנוגע לקסם אישי.

"שמי הוא שחר הראל" גם שם פרטי וגם שם משפחה, מחוכם. "ואני
נולדתי בקיבוץ". אמרה תוך משחק עם הציפורניים וגלגול שערות.

אני לא יודעת מה לומר, זה לא כזה חשוב. אין לי מה לומר- בעצם.
טבעתי, אבל אף אחד לא הצטער על כך. זה פשוט קרה. אני זוכרת
שאנשים מסביבי, שלא הכירוני, עוד ניסו להנשים אותי והכל. אבל
מי שהכיר אותי נשאר עומד בצד. כל אחד ומחשבותיו- זאת לא אדע,
אבל מה שבטוח הוא שלא דברים טובים חשבו עלי חברי הקיבוץ. הייתי
"החוליה החלשה" של הצוות, "הכבשה השחורה" של העדר. ובניגוד
לבולטים לטובה, החריגים האמנים המוכשרים. אני לא הייתי כשרונית
בשום ענף. צמיד שמו אותי היכן שרק היה צריך. מאחד לאחד. הייתי
דיירת כל הארמונות, אבל מלכה אף לא באחד. לא אמרתי כלום. פשוט
הנחתי שככה זה הכי טוב לשאר. לרוב הכוללני שעכשיו מהכרות איתכם
הבנתי שהוא לא קיים. פשוט היה לי נוח לא להתנגד לרצונותיהם.
טבעתי, באחד מהימים החמים בשנה. שחיתי בבריכה עוד לפני שהשמש
זרחה. המסלול היה ארוך, ולא ראיתי את סופו. אז פשוט טבעתי.
בלעתי מיים כי חשבתי שהגעתי לקיר. הייתי בטוחה שסיימתי! אף
פעם בחיי לא עצרתי באמצע המסלול!
הבחנתי באצבעות דקות מנסות לשרוט כדי להעביר את הבושה, הכאב,
לחלק אחר- פיזי יותר. הקול הרם כנראה ניסה לגרד שאריות של
מילים איומות שנאמרו אי שם בעברה המסתורי. אך לא היה ספק בהעדר
ביטחון עצמי של אותה נערה בודדה. לא ריחמתי עליה. לא רציתי.
אבל בלי הבחנה, התחלתי גם אני בשריטות קטנות של העור הרגיש
בפרקי ידי. לאט לאט, טיפות הדם שנקוו בתעלות הקטנות שיצרתי,
התפתלו ונתנו לי תחושת ריחוף. ראיתי את שחר טובעת. ראיתי את
נסיון ההצלה שלה. רציתי לעזור- אבל גופי בגד בי. כאליו אמר לי
שמותה יאפשר חירות חדשה. כאילו אובדנה יאפשר כל מה שלא היה.

כאשר סיימה רקפת את דבריה, היא שבה וקימרה את גבה, עד שנראתה
בדיוק כמו פרח נבול. אף אחד לא דחק בה להמשיך, להוסיף. נתנו לה
לנבול. לבד. בשקט. בלי להפריע.
הצהובה עם החמניות מסביב לראשה קמה. בעודה עושה זאת נשטף החדר
באנרגיות חיוביות ובשמחה פתאומית. יש כאלה שחיוכם יכול להקים
את המתים לתחיה. כנראה, כי הזוקפים את ראשם לחמה, מיטיבים
לעשות זאת מכל אחד אחר.

אור צהוב שולח זרם- מסיפורה של חמנית

כאשר פתחה חמנית והציגה את עצמה, נשטפתי בזרם חשמלי שגרם
לשערותי לסמור. רפלקס ההקאה שלי הוכיח בשנית כי הוא חזק מאוד,
ונכונותי לא להביך את עצמי, הוכיחה כי הרצון הוא בסיסה של
התוצאה.

"אני אור. נפלתי מהשמש- לא, סתם, ברור שלא. אבל זה מצחיק,
נכון?"

חייכנו כולנו חצי חיוך עקום משהו. זה כנראה היה מספיק מבחינתה
כדי לשבור את הקרח.

"האמת, קשה לי לספר עכשיו בלי להתחיל לבכות. זה בגלל שאני
מתגעגעת לכל אותם האנשים שדאגו לי כאשר הייתי פצועה אנושה
ומאושפזת בבית החולים. אולי בגצם האנשים האלה חשובים לי הרבה
יותר, כי הם אלה שהנעימו את הדקות האחרונות של חיי המאושרים.
מתתי בצורה שהכי מתאימה לי. במסלול הליכה רגלית ארוך ומקסים.
למרות היותי טיילת מאושרת, גם אני עושה טעויות. לא מעט, מצאתי
את עצמי עם קרסול נקוע או יד שבורה. אבל טעות קטנה כמו לעמוד
על אבן רופפת- זה למשל משהו שיכול לעלות לי בחיים. המסלול בו
זה קרה לי (אני מבחינה בצלקת קטנה על העמות שמתחת לצווארה) הוא
אחד המסלולים היפים שביקרתי בהם. היחוד שלו הוא אולי בשילוב של
נחל אכזב ודובוני קורים בהמוניהם. האמת- שאם היו שואלים אותי,
הייתי מוותרת על המסלול הזה בשמחה. ידעתי שאני לא אצא משם
בשלום בגלל הרתח ההמוני של אותם מזיקים קטנים. בלית ברירה
אחזנו בסלעים עליהם הם נפשו בשלווה, ומידי פעם זה עלה בחייו של
דובון או שניים. היו שתי אבנים. על אחת היה דובון, ועל השניה
דרכתי. וזה הכל.

כולנו פצחנו באוייייש! קולני, מלווה בפרצופים מעוותים. זה רק
הוכיח לי שטוב לבו של בן האדם פורץ את גבולות ההגיון.

הייתי בטיול עם קבוצת ילדים שהדרכתי, ולצערי לא שמשתי דוגמא
טובה במיוחד, כנפלתי לי בליווי צרחותיהם של החניכים במורד
הסלע. הצוות הרפואי שהוזעק למקום העביר אותי לבית החולים
בחיפה, בצורה המהירה ביותר, אבל עדיין, אחרי אישפוז ארוך, היה
ברור לכולם שמזה כבר לא אצא.

אני לא מתחרתת על כך שלא דרכתי על האבן השניה. אפילו היום אני
לא יודעת אם היא היתה יציבה יותר מהראשונה. העובדה שלא רצחתי
את אותו דובון קורים, למרבה הפלא, אינה משמחת אותי כלל. תמיד
שנאתי יוצרים כאלה. אבל גם להם מגיע לחיות.

התעודדנו בפתאומיות והמלווה הודיעה כי מותר לנו לקחת הפוגה
קלה.
הסתכלתי סביבי, והופתעתי לגלות שהעשן הסמיך התפזר. מעלי, נגלתה
כיפת השמיים פרושה לעיני כל, בהירה ומסודרת כביד אמן. זיהיתי
את קובצות בכוכבים כשם שעשיתי רבות, והבנתי כי לאן שרק אפנה,
בין אם אהיה בקצהו השני של העולם, או במקום לא ידוע אחרי
המוות- הירח הוא אותו ירח, וגם הכוכבים.
כנראה, שגם כשאני מרגישה תלושה מהמציאות כמרחק בין הגלקסיות,
תמיד יהיה מי שימתח חוט ביני ובין העצם הקרוב ביותר, כאילו
אומר- דעי, כי לעולם לא תהיי לבד.

האמנם?