אני מסתכלת על החיים ואני מבינה שאני בעצם לא ממש בדיכאון, סתם
משועממת. אני חושבת שמרבית האנשים מתאבדים מהשעמום. אני יודעת
שאני אמות משעמום.... במלוא מובן המילה. אני יושבת ומחפשת סיבה
טובה לחיות. המשפחה? טוב אז הם יבכו ויתאבלו וישבו שבעה ואחר
כך יתגברו ויעברו הלאה. החברים? גם הם יבכו, החברים הקרובים,
יבכו יותר, החברים הרחוקים יבכו פחות, ובסוף כולם יתגברו על
זה, כי הם חייבים. אני לעומת זאת אהיה שמחה, מאושרת ו... קצת
מתה... פרט שולי בלבד! האמת שאני מפחדת לנסות להתאבד... הרי
אני מספיק נזק כדי לצאת מהניסיון הזה נכה, צמח, או  סתם
מאושפזת במחלקה  סגורה. זה מצחיק כשחושבים על זה... אבל זה
נכון. כל הקטע הזה מצחיק אותי כי אני מאותם אנשים שחושבים
שלהידרס על ידי מערבל בטון/ אמבולנס/ ניידת משטרה/ מכבי אש/
רכב הלוויות/ משאית זבל זה הדבר הכי מצחיק שיש! תארו לעצמכם
כותרת בעיתון "נערה בת 16 נדרסה למוות על ידי מערבל בטון" זה
כל כך טיפשי שזה קורע מצחוק.

עכשיו יש לי עוד בעיה עם הקטע שם התאבדות... חבר שלי נפרד
ממני... יחשבו שהתאבדתי בגלל זה! אין מצב שאני אתאבד בגלל בחור
(במיוחד אם היינו ביחד חודש)!  זה טיפשי כל העניין הזה של חיים
ומוות. גם אף פעם לא הבנתי למה צריך למות מזקנה. מה כל כך טוב
בלמות לבד, בבדידות, אחרי שכל החברים שלך כבר מתים?! כשאתה זקן
אין לך טיפת שמחת חיים, אין לך שום סיבה לשמוח, אתה לא יכול
לזוז מהמקום, אתה נע באיטיות ובלי אנרגיות...ואני כבר לא מעלה
את הנושא של מראה חיצוני... למה לעשות את זה לעצמך?! לא עדיף
למות בגיל צעיר, בדרך שאתה רוצה ובזמן המתאים לך?!

יכול להיות אני מרגישה ככה באמת בגלל שחבר שלי עזב אותי ואין
שום אפשרות לחזור... וחבל יכול היה לצאת מזה משהו טוב...
אולי...

אבל זה לא יצא, אז כנראה שאני בכל זאת אלך על זה, ואקח כמה
כדורי שינה (קצת יותר מהכמות הרצויה).