התקווה במנהרת הצל-יצחק מיוחס

שדרת הפיקוסים יצרה מנהרת צל. האם יש בה תקווה?


אצבעות אור שרטטו שלוליות של כתמים רוטטים על המדרכה המרובבת,
המנוקדת בפרי הפיקוס. בשני הצדדים הצהיב הדשא, כמה  כואב הלב!
לא משקים, חבל על כל טיפה, בצורת! בצורת קשה.

קרני השמש סינוורו בזמן שהתקדמנו זה לקראת זו.
נפגשנו.
הרימה מבטה והוא הפוך, מלוכסן וירוק, מבט חצוף, מזהה. שכנים
אנו.
התעלמתי ממנה, אני מתנכר, לא רוצה בקשר, כבר הוטרדתי בעבר
מאלו, אין הן משיבות חיבה, עצמאיות מדי לטעמי.
הסבה מבטה כמשלימה. המשיכה בדרכה, פטמותיה הורודות התערסלו
כמטוטלת, רזונה מובלט בסורגי צלעותיה.
התרחקנו.
התבוננתי לאחור, ראיתיה על רקע האור ליד אחרון עצי השדרה,
מתוחה כמיתר הקשת, עוצמת רובה נצור הובלט בחזותה.
פנתה לשדה שאדמתו הסדוקה כמהה לקצת לחות. היא התמתחה באצילות
והשתרעה ארצה מאחורי שיח יבש.

רוח השרב, עצרה במשך חודשים את ענני הגשם והצליחה לגרום לנו
כחקלאים חשש כבד. בליבנו חילחלה חרדה עתיקת ימים, זכרון 'שבע
השנים הרעות' טרד את מנוחתנו, האם הן מתחילות? האם אסון יירד
על  הארץ הנגזרה עלינו מכת בצורת קשה?

האוויר החם הסתחרר ויצר עמוד חרוטי של אבק המתרומם לגובה.
מתערבל ונושא עמו כל הנקרה במסילתו. כשנרגעה לרגע עוצמתו
הזועפת קרס. פסולת ואשפה הוטחו בשדה ליד ביתי. התחלתי לאסוף
וללקט שקיות נייר וזהבים - אותן עטיפות של מעדני החטיפים
שהילדים כל כך להוטים אחריהם, אוכלים ומשליכים. "איזו תרבות"
חשבתי לעצמי...

לפתע נקטעה השלווה, רעש ומהומה, שעטת רגליים, קול טפיחת כנפיים
וקרקורי אזהרה! התבוננתי בתימהון בלהקת חוגלות, שבע במספר.
מנקרות היו הן בשלווה בפירות המתקתקים שנשרו מעצי הפיקוס.
"מה הן עושות כל כך קרוב לביתי? האם כל כך קשה הרעב עד שחדרו
אל תחום הקיבוץ?" העופות נבהלו ממני והופרעו ממקום רעייתן, הן
פנו והתרחקו, בתחילה בקפיצות ודילוגים אחר כך בריצה ולבסוף
בהליכה, כשחשו שיש במרחקן בטחון, עצרו ושבו לשלוות המרעה.


נפעם עמדתי מוסתר בצל הפיקוס לומד אורחותיהן: גריפה ברגל האחת
פעמיים ובשניה פעמיים ואז ניקור מהיר בקרקע הגרופה, ניקור
שהזכיר לי את מחט מכונת התפירה "זינגר", שמדוושת ברגלי אמי
התופרת, שתהיה בריאה! הפסקה קצרה, התבוננות זהירה לצדדים,
התקדמות ושוב גריפה כפולה ברגל האחת וגריפה ברגל השנייה ואז
ניקור מהיר וחוזר חלילה.


התקדמותן האיטית ניתבה אותן אל המארב.  גופה השחור הגמיש,
התמתח באחת, זינקה כקפיץ משוחרר וחטפה הטרף! נוצות חומות,עפר
חום יבש מתאבך, מעין סופה בזעיר אנפין. קול זעקה שנדם...
פרררר!! ששת החגלות השורדות טפחו בעוצמה בכנפיהן ובמעוף גלי
וצווחות התרחקו מגיא ההריגה.


היא הטמינה ציפורניה החדות חזרה לנדן כריות רגליה והציבה רגל
על השלל, ליקקה כפתה והעבירה על פניה ושפמה המרובבים בדם
העוף.

http://stage.co.il/Stories/537231435
שחור גופה הבהיק מרחוק, היא חייכה, או שכך נדמה לי, נטלה הטרף
בפיה והוא מפרכס, יכולתי לחוש שנתרפה לפתע כשהידיעה שזהו זה,
אין טעם להתנגד חדרה להכרתו.


שמוט כנפיים וצווארו מיטלטל נישא חי ומשותק בגאווה אל
ביתי-ביתה, כאן גדלו ילדי, כאן נולדה ולכאן אף שבה והמליטה את
גוריה. עומדים הם להיגמל וטרף זה הוא הראשון לתהליך הכשרתם
כטורפים. עתה כבר אין זה משחק. עליהם ללמוד איך לצוד ואיך
להתנהג עם הניצוד. חשוב מכל, להתחיל לאכול בשר.


מיאו! יללה לעברי כמודה על כי מבלי משים הברחתי הטרף אל דריכות
מארבה ועל כי נפל קורבן לחדות ציפורניה.


שתקתי, כאב לי הלב על החגלה. אך זו דרך הטבע. עוצמתה של
השרידות, יש אוכלים ויש נאכלים, רצוי כמובן להיות בצד הנכון.


ציפורים שבו לפטפט ולשיר בצמרות הפיקוסים, עננה ראשונה הלבישה
את החמה בכסות מלמלה. אט, אט נמחקו ונמוגו שרטוטי שלוליות האור
על המדרכה.
לפתע קדרו השמיים, מנהרת הצל התרחבה, כאותה אמבה השולחת
שלוחותיה, הצל גלש ועטף את הדשא היבש והצהוב.
פירות הפיקוס, כתאנים זעירות, הגיבו לניעור הרוח והתנפצו
בעוצמה על מדרכת הבטון.


הרוח גברה, טיפות ראשונות של גשם ניתזו והרטיבו את המדרכה.
טיפות גדולות, חמות, עכורות. עכירותן לא העכירה. התגשמו תפילות
החקלאים .


אכן ישנה תקווה במנהרת הצל! סוף, סוף תמה השנה השחונה, בא הקץ
לבצורת .