New Stage - Go To Main Page

נעה ארן
/
סרט אמריקאי

עכשיו אני נוהגת, בדרך למרכז הרפואי. הכל רץ לי בראש. הרגע
ממנו הכי חששתי, במשך חמש שנים.

זה התחיל לפני שש שנים, כשהייתי לקראת סיום התיכון. שמיניסטית,
אתם יודעים, עם כל הדאווין שהולך עם זה, עם כל ההתרגשות. שנה
קשה, ואני הסתדרתי איתה ממש טוב - הבגרויות הלכו יופי, הצלחתי
במיונים לקד"צ חיל מודיעין שכל כך רציתי להצליח בהם, ואפילו
הצלחתי לצאת עם בחור חודש שלם. הכל היה טוב - זאת אומרת עד
שהתחילו כאבי הבטן. וההקאות. בהתחלה לא ייחסתי הרבה חשיבות.
אמרתי - אכלתי משהו מקולקל. כשזה המשיך חשבתי - בטח איזה שפעת.
לא הקדשתי מחשבה מיותרת. אתם יודעים איך זה כשאתם צעירים
וחושבים ששום דבר לא יכול לקרות.

עד היום שבו התמוטטתי בבגרות באנגלית. הכאבי בטן היו נוראיים,
ואני פשוט צנחתי לריצפה, מחזיקה את הבטן ומייללת בכאב. הבוחנת
ניסתה להרגיע אותי והזמינה אמבולנס.  לצוות לא היה הרבה מה
לעשות במקום והם פשוט פינו אותי לבי"ח.  אמא פגשה אותי שם.
אפילו אז עוד הייתי אופטימית. הכאבים נחלשו וכמעט עברו,
והצלחתי לשכנע את עצמי שהכל בגלל הבחינה באנגלית - לחץ, אתם
יודעים. גם אמא האמינה, או רצתה להאמין. אבל בבי"ח היו
אופטימים פחות ואישפזו אותי לסידרת בדיקות. במחלקה לקחו ממני
דם, ועוד דם, וגם עשו כל מיני צילומים. לא לקח הרבה זמן עד
שהגיעה ההודעה. סרטן. בקיבה.

מיד נכנסתי לסידרת טיפולים. כימותרפיה, הקרנות. כימותרפיה,
הקרנות. הטיפול עצמו לא היה נורא. תופעות הלוואי כן. הקאתי
הכל, איבדתי שיער. רזיתי לגמרי. הייתי לבנה כמו נייר, ונראיתי
לעצמי במראה כמו שלד או ערפד או משהו מאלה. החברה בבי"ס המשיכו
ללמוד, עברו את הבגרויות, התחילו לעבוד על טקס הסיום. הם הגיעו
לבי"ח, כל יום היה מישהו אחר, וסיפרו לי מה קורה, עד שיום אחד
ביקשתי מאמא לא להכניס אותם יותר. לא יכולתי לשמוע על כל מה
שהם עושים. תבינו, עוד כשהייתי קטנה הייתי רואה את הסרטים
האמריקאים האלו, על נשף הסיום ועל קבלת התעודות. זה היה
מבחינתי שיא השיאים. הייתי נוהגת לדמיין את עצמי, בשמלה נוצצת
מבד מבריק, עומדת במרכז הרחבה כשהקריין מכריז "ומלכת הנשף שבחר
מחזור ל"ז היא..." ואיך אני רוקדת בלי הכרה, קלה כמו אוויר.
ואיך בטקס קבלת התעודות כל המשפחה נמצאת בקהל, והדמעות בעינים
של אבא, כי הוא כל כך גאה, ואמא שדוחפת מרפקים לכל מי שיושב
סביבה ולוחשת "זו הבת שלי, אתם יודעים, התלמידה המצטיינת..."
ואני עומדת על הבמה ונואמת בפני כל חברי נאום שמכין אותם
למציאות החדשה.

לטקס חלוקת התעודות הגעתי על כיסא גלגלים. כל החברים מיהרו אלי
להגיד לי שלום וכמה שהם אוהבים אותי, אבל אף אחד לא הסתכל לי
בעיניים. הכובע השחור והמרובע הטיפשי הזה החליק לי שוב ושוב
מעל המטפחת שקשרתי על הראש שלא יראו את הקרחת. כמה דקות אחרי
שהגענו התחלתי להקיא. חזרתי ישר למחלקה, ולמסיבת הסיום כבר לא
הסכמתי ללכת. הייתי מיואשת. איבדתי תקווה. נעשיתי עייפה יותר
ויותר מיום ליום. התחלתי להרגיש שאני עומדת למות. לא סתם חולה
מאוד, אלא עומדת למות ויש הבדל גדול. אני לא יכולה אפילו
להתחיל לתאר לכם את ההרגשה שבאה עם הידיעה שהמוות מתקרב. את
הזעם. הזעם הזה הציל אותי. "לא" החלטתי. "אני לא אתן לך את
הסיפוק". כשאתה מספיק קרוב אתה מתחיל לדבר עם המוות כמו אל
יריב. ראיתי את זה במחלקה. פחדתי מהשלב הבא, השלב בו אתה רואה
את המוות בתור חבר. והחלטתי שאני לא מגיעה לשם. ביליתי שעות
בלהתווכח עם המוות.  בזמן הכימותרפיה הנצחית הייתי מנהלת איתו
שיחות. יום אחד התחלתי לדבר איתו ופתאום לא הבנתי מה אני עושה.
לדבר עם המוות, איזה רעיון מוזר! מאיזה סרט הבאתי את זה?
התחלתי להרגיש יותר טוב. התיאבון חזר. מיום ליום התחזקתי.
הטיפולים הופסקו, השיער צמח, ואני עליתי על הדרך להיות שוב בן
אדם. הביקורות השבועיות הראו סימני החלמה. הסרטן נעלם.

אחרי שנה בבי"ח שוחררתי הביתה. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש.
האופטימיות שטפה אותי. בהתחלה עוד הייתי חלשה מאוד,  אבל לא
בזבזתי זמן והקדשתי את התקופה ההיא ללימודים, להשלים את
הבגרויות. לאחר שהתחזקתי פניתי לצה"ל. הם קיבלו אותי בברכה
כמתנדבת. העברתי שנתיים בצבא, כמו כל חיילת, השתחררתי, נסעתי
לטיול באיטליה , חרשתי אתרים וערים וראיתי אנשים אחרים ועולמות
אחרים. חזרתי לארץ, התחלתי לעבוד. לאט לאט נמחו הזכרונות.
הרגשתי טוב עם עצמי. הכרתי מישהו, ויצאנו תקופה ארוכה. אני,
שלצאת עם מישהו חודש היה הישג עבורי, יצאתי עם מישהו כבר שנה.
מי היה מאמין?

אחרי שנה וחצי ביחד החלטנו להתחתן. התחלתי לתכנן את החתונה.
תכננתי את החופה, את השמלה, את האולם, ראיתי בעיני נפשי אותי
ואת בעלי לעתיד עומדים מתחת לחופה, את אבא לידי עם עיניים
מלאות בדמעות מרוב גאווה, את אמא דוחפת מרפק לרב "זו הבת שלי,
אתה יודע, מתחתנת היום..." ואותי מביטה מהחופה ישר אל העתיד.
דביק ואמריקאי, אני יודעת, אבל כזו אני. הזמנתי גן אירועים,
קיטרינג מיוחד, תזמורת, התרוצצתי כל היום, לבחור הזמנות, לבחור
עוגה, חליפה בשבילו, סידורי פרחים...

ואז זה התחיל שוב. קודם באו כאבי הבטן. אחר כך ההקאות.

הפעם ניגשתי ישר למרפאה ונתתי את כל  בדיקות הדם, עשיתי את כל
הצילומים. והלכתי הבייתה, לדירה שלי. הדירה היפה שלי. ישבתי על
הספה עם הכיסוי הרקום, והסתכלי על כל הדברים היפים שאספתי אל
תוך הדירה הזו. כיביתי אורות וישבתי בחצי חושך. הסתכלתי בחפצים
שלי, אחד אחד, עברתי על זכרונות, על תמונות. היה ברור לי שאני
לא מסוגלת לעבור את זה שוב. מתישהו לפנות בוקר התחלתי לחשוב על
כל מה שלא יהיה לי. איך כבר לא אקום בבוקר לצד בעלי ואתבונן בו
ישן. איך לא יהיה לי ילד שיכנס למיטה שלי בלילה כי הוא מפחד
ורוצה לישון עם אמא. לא יהיו לי שני כלבים בגינה, לא אריב עם
בעלי ולא נדבר יומיים, לא נשלים ונתנשק, לא אספוג ביקורת
מחמתי... תמונות ועוד תמונות עברות לי בראש. השמיים מקבלים
צבעים של זריחה, ואני חושבת לעצמי שגם מספר הזריחות שלי קצוב.
השעות עומדות במקום, אני מכינה כוס קפה ועוד אחת, מחכה
שהמחוגים בשעון יגיעו לשמונה, שאוכל להתקשר ולקבל את התוצאות,
שעדיין אני מקווה שיגידו שאני סתם מפגרת, זו רק ההתרגשות, ו"כל
הבדיקות שליליות".

איכשהו שמונה מגיע ואני מרימה את השפורפרת ומתחילה לחייג.
מנתקת. מרימה שוב. מנתקת. לוקחת נשימה עמוקה. מחייגת את המספר.
מחכה. מצלצל. "מרכז רפואי שלום..." איזו מזכירה בצד השני. אני
מתאפקת לא לצרוח עלייה. מבקשת את האחות. שומעת את המזכירה
צועקת את שמה ומישהו מרים את השפורפרת. הקול המוכר שואל אותי
לרצוני. "זו אני..." אני מסבירה. שקט בצד השני של הקו כשהיא
בודקת בנירות. רק צליל נירות שזזים. ואח"כ עוד קצת שקט. ואז
היא שוב אל הקו. "תשמעי, כדאי שתגיעי לכאן" היא אומרת.
השפורפרת צונחת לי מהיד. אני מתקפלת על הספה. אחרי כמה דקות
מתחיל הטלפון לצפצף, באותו צליל גבוה ומעצבן שבא להגיד לך
שהטלפון פתוח. אני קמה. מתלבשת. לוקחת מפתחות. נכנסת לאוטו.

מגיעה למרכז, נכנסת. עולה במעלית. לחדר ההמתנה. האחות רואה
אותי ומזמינה אותי להיכנס. "הרופא מיד יהיה איתך". סרט אמריקאי
או לא? אני ממתינה. החדר בהיר ונקי. יש בו ריח טוב, לא כמו ריח
רגיל של בית חולים. אני מסתכל בתמונות המשפחה על שולחן הרופא
כשבראש שלי מחשבה אחת: אני לא אעמוד בזה הפעם.

הוא נכנס, מחייך אלי, מוציא קצת ניירות, מסתכל בהם. מוצא את
הנכון, ומעיין בו מעל משקפיו. ואז הוא מרים אלי את עיניו. הוא
שואל כמה שאלות. בת כמה אני. אם אני נשואה. אני מקשקשת על
החתונה המתקרבת. אני רוצה שהוא כבר יגיד את זה ודי.

הוא לוקח נשימה עמוקה ואומר "אני מקווה שזה לא יותר מדי בעייתי
עבורך כרגע...."

בעייתי, אני חושבת לעצמי, לא, לא בעייתי בכלל, אני רק עומדת
למות.

..."אבל את בהיריון, חודש שלישי. מזל טוב".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/8/02 20:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעה ארן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה