לאוטו הראשון שקיבלתי בחיי לא היה מנוע. זה סיפור ארוך שמתחיל
בגראז' של דוד רחוק שאהב לאסוף מכוניות ומסתיים בחנייה שמתחת
לבית שלנו. בעצם זה קשור גם במחלה שהיתה לדוד ובירושה שגילו
שהוא השאיר אחריו. לכל הקרובים שהיו לו חילק את המכוניות
העתיקות שלו שלפחות אחת מהן היתה שווה כמו שתיים או שלוש
מכוניות חדשות. אח של אבא קיבל ביואיק שהיתה שייכת פעם לשחקנית
קולנוע אמריקאית אמיתית, אח נוסף קיבל מיני מיינור עם עיטורים
מיוחדים ומקוריים של המפעל, ובן דוד שלהם לקח שתי מכוניות
מהסוג שג'ימס דין היה נוסע בהן ומתרסק.
ואבא קיבל את השברולט. בירושה היה כתוב במפורש שהשברולט מוכרחה
להגיע לדניאל ה. ואין לבצע שום עסקת החלפה בין הקרובים כי אם
תתבצע כזאת, כל המכוניות יילקחו מבעליהם החדשים וילכו לגריסה.
עורך דין שמונה על ידי הדוד כי שנא את המשפחה שלנו נדרש לפקח
על הסעיף המסוים הזה.
זה היה קצת מביך כשהלכנו אני ואבא לגראז' ביום של גילוי
המכוניות. עמדנו שם אני והוא וראינו מכונית אחרי מכונית מתניעה
בתוך ההאנגר ויוצאת החוצה לחופשי. עד שהגיעו למכונית האחרונה.
שני נציגים שעורך הדין שכר דחפו בידיהם החוצה את השברולט
שהובטחה לאבא. גם אני וגם אבא עשינו כאילו אנחנו לא מרגישים
במבטי הזלזול והרחמים שנתנו בנו בני המשפחה האחרים. אבא הנהן
עם הראש כשפתחו לפנינו את דלת המכונית, כאילו רצו שניווכח שגם
האוטו הזה אמיתי ובזמן שעורך הדין ביקש להזמין גרר כדי להשלים
את הצוואה כלשונה, אבא מלמל בפעם האחת והיחידה משהו על החברה
שהיתה לאותו דוד רחוק שאחרי זה נהייתה פתאום החברה שלו בלי
שהוא התכוון. לרגע הוא נראה משועשע.
אמא לא אהבה לראות אותנו מגיעים עם גרר הביתה, בעיקר לא אחרי
שהספיקה לדבר בטלפון עם אשת הבן-דוד של בעלה ולשמוע ממנה איך
הם טסים במכונית ספורט משנת 54 שהוצאה עבורם ממחסן המכוניות של
הדוד המת. לא שהיא ציפתה אי פעם בחייה למשהו מאותו דוד רחוק כי
עד שהוא לא מת מהמחלה, היא לא ידעה שהוא קיים. אבא מעולם לא
דיבר עליו. אבל אחרי שהסיפור התחיל להתגלגל, ואיתו המכוניות,
משהו בה השתנה והיא החלה לדרוש מה שמעולם לא ידעה שהיא יכולה
לקבל: "את החלק שלנו."
האנשים של הגרר הורידו את 'החלק שלנו' בחנייה ליד הבית ונסעו.
אמא יצאה החוצה עם סינר שהיתה לובשת רק כשאפתה עוגות חגיגיות
לכבוד אירועים משמחים והביטה בנו עומדים ליד האוטו. לא לי היה
מה להגיד ולאבא היה אפילו פחות אז חיכינו שאמא תתקרב, כמו שהיא
עשתה, ותניח ידיים מעל המותניים ותחייך ותעפעף ככה בעיניים שלה
ואז תשאל: "מה הבאתם?"
אבא לקח את אמא לצד והניח את היד שלו על הכתף שלה. הוא לחש לה
משהו באוזן, כנראה על החברה המשותפת שהיתה לו ולדוד הרחוק ואמא
לא הפסיקה להביט מעבר לכתף שלה ושלו על השברולט שחוץ מזה שלא
יכלה לנסוע בכוחות עצמה נראתה לא רע בכלל.
לקח לאמא זמן אבל בסופו של עניין היא נרגעה. היא הגישה לנו את
עוגת השוקולד שהכינה ואבא שדאג לחמם לה את הלב במחמאות על
העוגה שאפתה שינה לה את קו המחשבה עד ששכחה לגמרי מהמכונית
שהבאנו ובסיום הטעימה החגיגית וקצת אחרי הקפה עלתה בצעדים
קלילים, כמעט ילדותיים, לחדר שלהם כדי לעשות את הדברים שהיא
צריכה.
נשארנו אני והוא. אבא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אני חושב שהוא
רצה לספר לי על אותה נערה שהיתה אהבתו הגדולה של הדוד ושהוא
בדרך כזאת או אחרת לקח. העיניים שלו התרוצצו על שולחן העץ
שלידו ישבנו, כאילו ניסו לספור את כל פירורי העוגה שהיו
מפוזרים מעליו. בסופו של דבר הוא יצא לגינה להשקות. כמו בכל
ערב מאז ששתל דשא חדש ופרחים.
לפני שנשכבתי לישון אבא פתח את דלת החדר ושאל אותי אם הוא יכול
לשאול משהו. אמרתי לו שכן. הוא נכנס פנימה במגפי ההשקיה שלו
ושאל אם אני רוצה את האוטו. כדי לא לחכות לתשובה שאולי תהיה
שלילית המשיך מיד ואמר שהוא ממילא עסוק בזמן האחרון ולא יהיה
לו זמן לטפל במכונית. "חוץ מזה," הוא אמר, "אתה כבר יודע לנהוג
ואני ואמא בכל מקרה רצינו לעזור לך לקנות אוטו משלך, אז הנה,
הדוד אריק סידר לך הזדמנות."
בכל הזמן שאני ואבא עמדנו בגראז' לא עלה על דעתי לשאול מה שמו
של הדוד. רציתי רק לצאת משם ולחזור הביתה. ועכשיו, אחרי שאמרתי
לאבא שאני מסכים לקחת את האוטו אלי, להיות הבעלים היחיד שלו,
לטפל בו, לדאוג לו, לאהוב אותו, התחשק לי לשאול את אבא מי היה
הדוד אריק. בן לילה הוא הפך להיות מישהו חשוב. לא שאלתי דבר
ואבא אמר לי שהוא שמח שאני לוקח את האוטו. הוא יצא מהחדר
בתנועה קלה, כאילו גילה את סוד ההליכה הלא מעייפת.
למחרת היה לאבא מצב-רוח טוב באופן מיוחד. הוא שרק כל הבוקר
כאילו התקשר אליו סילבן מהבנק ובישר לו שהוא סיים לשלם את
המשכנתא. אמא הסתובבה בסלון עם טלפון אלחוטי והעבירה את המתכון
של עוגת השוקולד לחברה שלה מהחוגים. לקחתי מהמחסן את ארגז
הכלים של אבא ויצאתי החוצה.
היא חיכתה לי שם. המראה שלה היה שונה מכל אחרת שראיתי בחיי,
לפחות באזור המגורים שלנו, והצורה שבה בחרה להיעמד ככה באמצע
הרחוב משכה אותי אליה כמו מכונאי תאב עבודה למכונית המפורקת
שלו. אמרתי לה: "היי". כל מה שהיה לי להגיד והיא הביטה בי
וחייכה ושאלה: "היא שלך?"
כשישבנו בתוך האוטו וסיפרתי לה איך הדוד אריק מת פתאום והוריש
לי את היצירה העתיקה הזאת היא הקשיבה לכל מלה שלי ובכל פעם
שהתעכבתי על חלק מסוים של הסיפור היא התעכבה בדרכה שלה על אחד
מחלקי תא הנוסעים, בנגיעה או במבט. "נעים מאוד," היא הסתובבה
אלי. "אני מרי." לחצתי את ידה. "אתה באמת רוצה להגיד לי שהדבר
הזה קיים משנת 1932?" היא החליקה את גב היד שלה על תא הכפפות.
"תחילת 1932," אמרתי וכדי להוכיח לה, ולי, כמה הכול עתיק פתחתי
את תא הכפפות. כמה תמונות ישנות שכבו בפנים. היא הוציאה אותן
מבפנים, סקרה אותן בחצי עניין ואמרה: "האיש הזה כאן דומה לך."
היא נראתה נרגשת כשישבה באוטו הישן.
האיש שהיה דומה לי בתמונה, וגם בשאר התמונות, היה אבא שלי. זה
הבהיל אותי לרגע למצוא את אבא, בערך כשהיה בגילי, בתוך תא
הכפפות שלפני. זה היה מוזר עוד יותר לגלות אותן יחד עם בחורה
ששעה קלה קודם לא הכרתי. למרות השנים שחלפו והאחסון של התמונות
במכונית הן היו ברורות מאוד ובכולן ראו את אבא שלי, גבר נוסף
ואישה. הן הצטלמו בכל מיני זוויות על רקע של נהר וגשר, או שני
גשרים שונים, ונראו די מחויכים. "האיש שעומד כאן," אמרתי למרי,
"הוא בטח הדוד אריק."
מרי שאלה אותי אם אנחנו יכולים לצאת לסיבוב בשכונה בזמן שאני
מספר לה עוד על הדוד אריק המוזר שמוריש מכוניות לכל הקרובים
שלו. "זאת קצת בעיה," אמרתי. "למה בעיה?" - "כי לאוטו הזה אין
מנוע." מרי הביטה בי כאילו אמרתי משפט אחד יותר מדי ואז שאלה:
"אז איך אתה נוסע כשאתה פוגש בחורה נחמדה ורוצה להראות לה את
העיר?" הסמקתי. אמרתי לה שאני מצטער אבל אין הרבה מה לעשות.
אחרי שהסברתי למרי על הרדיו שהיה תקוע בתוך לוח המחוונים
ושנינו שרנו ביחד שיר כאילו היינו בצד השני של הרדיו והוא היה
פועל, מרי אמרה שהיא צריכה ללכת אבל תשמח אם אצלצל לה לבית
כשהאוטו יהיה מתוקן. "אני אוהבת מכוניות כמו שאני לא אוהבת שום
דבר אחר בחיים," היא אמרה. "זה בטח מין שיגעון שלי." היא יצאה
החוצה, נעלמת לאט לאט בהמשך הרחוב.
נשארתי עם תא הכפפות הפתוח ועם התמונות של אבא. לא רציתי
להיכנס איתן פנימה ולשאול אותו אם הוא זוכר אותן, כי הוא באמת
היה במצב רוח טוב וידעתי שהתמונות האלה, איכשהו, יעשו לו רע.
אספתי את התמונות והבטתי בהן שוב, אחת אחת. אבא שלי בגילי,
עומד עם הדוד אריק וביניהם הבחורה. פעם ועוד פעם ועוד פעם.
אותה תמונה בדיוק ורק הרקע משתנה מאחת לאחרת.
בחזרה בחדר ניסיתי לשכוח מהתמונות שמרי מצאה. שכבתי על המיטה
וקראתי את מדריך ההפעלה של האוטו שמצאתי שמור בשקית פלסטיק
אטומה מתחת למושב הנהג. ניסיתי להבין איך השברולט עובדת ועד
הלילה כבר הספקתי ללמוד כמעט בעל פה את המפרט הטכני שלה. קצת
לפני שהעיניים נעצמו לקחתי עט וכתבתי על המדריך: 'אפריל, 1989.
אמנות אחזקת הדאון, מאת רון ה.'
זה היה לילה שבו לא יכולתי להירדם. החום שהיה בחוץ כל היום
התחלף כמעט בבת אחת ברוח וטיפות שנדמו לי בגודל של עכבישים
נחתו על השמשה לידי. שמעתי את אמא מעירה את אבא שיקום להסיר את
הכביסה מהחבל ובעיקר את השמלה שהתכוונה ללבוש לחתונה השנייה של
אחותה. היא חזרה על הבקשה שלה כמה פעמים ובמיוחד על המשפט:
"השמלה של החתונה, דני." בסוף, אבא קם והוריד את הכביסה בגשם.
למרות החורף שנדחף כך פתאום עדיין היה לי חם ורק אחרי שהורדתי
את הגופייה שאיתה ישנתי והסתפקתי בשמיכה דקה הצלחתי להירדם.
אני זוכר שהספקתי לשמוע את אבא אומר לאמא שהוא הוריד את השמלה
ושהכול בסדר.
בבוקר התעוררתי בבת אחת כאילו משהו ניער אותי משנתי. זה היה
אחד מאותם בקרים שכל השדים שהכרתי נכנסו בתוכי ובמקום לצחצח
שיניים או לאכול ארוחת בוקר, הזדרזתי לצלצל למרי. כשהיא ענתה,
כמעט רדומה לגמרי, אמרתי לה שאני רוצה להסיע אותה בעיר, עכשיו,
מהגבעה שבה אנחנו גרים עד לעיר התחתית. אמרתי לה שאני רוצה
לעשות את זה לפני שתתחיל תנועה. שאלתי אותה אם היא יכולה להגיע
תוך שעה לחנייה של האוטו ומרי במהירות התאוששה מהתרדמה והתחילה
לצחוק. היא שמחה שצלצלתי.
היא היתה הרבה יותר יפה ממה שזכרתי אותה - מרי. לבוקר של
הנסיעה היא הגיעה במכנסיים קצרים לבנים ובחולצה כחלחלה. היא לא
שכחה את משקפי השמש ואת המטפחת לשיער. נכנסנו פנימה והתיישבנו
בשברולט.
הסברתי לה קצת על המהלך הטכני שאני עומד לבצע ואז שחררתי את
מעצור היד. לאט לאט האוטו שחנה עם הפנים לירידה החל עושה את
דרכו למטה בגבעה. "אנחנו נוסעים!" היא קראה דרך החלון הפתוח של
האוטו והוציאה את הראש כדי לראות שהתנועה היא אמיתית ושהכביש
מתחיל לנוע מתחתנו לאחור.
זה היה נהדר. אין הרבה הנאות בחיים שמשתוות להנאה המסוימת הזאת
שבה אתה לוקח את הבחורה שלך ומפליג איתה במכונית שלך, רק אתה
והיא, וכל העולם הזה שדוהר במהירות אחורה ולא יודע מה הוא
מפסיד. מרי עדיין לא היתה הבחורה שלי, בקושי ידעתי איפה היא
גרה, אבל ההרגשה שהיא בקלות יכולה להיות, כלומר, שהיא רוצה,
סיפקה גם לי את אותה הנאה מושלמת.
כשהגענו למטה, כמעט עד שפת הים, המבט שהיה בעיניים של מרי היה
מאושר. היא התקרבה אלי ונישקה אותי אחת קטנה על הלחי. זה היה
קצת לאט לנסוע ככה, רציתי להגיד, אבל במקום להגיד התקרבתי אליה
חזרה ונישקתי אותה בדיוק במקום שבו היא נישקה אותי.
יממה אחת אחרי שאני ואבא עמדנו משועממים ונבוכים ליד הגראז' של
הדוד אריק, המצב-רוח שלי היה הכי טוב שהוא יכול להיות. יצאתי
עם מרי מהאוטו ושנינו התיישבנו על מכסה המנוע כדי לצפות בכמה
סירות מפרש שהקדימו לצאת אל הים.
נצמדתי אל מרי כדי לחבק אותה וכשהיא הסירה את המטפחת והשיער
שלה התחיל להתבלבל בשיער שלי התחשק לי לפרוץ בצחוק, בלי סיבה,
ולשכוח מאותה מחשבה מטרידה שהסתובבה לי בראש. המחשבה על מה
הייתי עושה למי שהיה בא וגונב לי את הבחורה שאני הכי אוהב
בחיים. |