לאחר פיטוריו חזר לבית הוריו במושב, האוטובוס האדום של אגד
מסתובב בתחנה הישנה במרכז הישוב, חולף על פני מבנה הדואר
המתקלף והצרכנייה הסגורה. ארגז לחם ירוק עומד בודד ליד דלתה
הנעולה, מלא עד מחציתו בכיכרות לחם. הוא לוקח כיכר אחת בידו
ורושם את שמו 'אלי רחמים' על דף הנייר הצמוד לדלת המתכת.
במעשיו הוא מעיר ענן זבובים, אלי מטיב את השקית הגדולה המכסה
על הכיכרות הנותרים מנסה להבריח את הזבובים ואחר מתייאש,
הזבובים לעולם יישארו. הוא פונה לביתו, הטלפון שבכיסו מתחיל
לצלצל, על הצג מופיעה המילה 'בית'. מוטרד, הוא מקשיב לצלצול.
קולות נשמעים מהצד השני, הוא מזהה את קולו של בנו, ברקע נשמע
קול בכי תינוק. אלי מנתק את הטלפון ומשליכו לאחד הפחים הירוקים
הניצבים לצד הכביש.
זיכרון רחוק עולה במוחו על הכלב שגידל במשך כעשר שנים. כלב זאב
מעורב, אוזנו הימנית שמוטה על ראשו משווה לו מראה מוזנח. אסור
היה ללטף אותו שהיה קטן מפחד שגם אזנו השנייה תצנח. הוא הביא
אותו כגור מצער בעלי חיים לבנו הראשון שנולד, זה קרא לו בשם
'ברק'. היום לילד יש ילדים משלו, להם יוכל להביא גורים. הוא
זכר את הכלב בשנתו האחרונה, שוכב בחצר מוקף זבובים. מתקשה
אפילו לגרש חתולים המתקרבים לגנוב את מזונו, לילה אחד שחזר
מעבודתו ניגש אל הכלב אשר שכב בעיניים פקוחות במלונה. הוא הסיר
את רצועת הברזל מצוואר הכלב, ליטף אותו בפעם האחרונה, מעביר את
היד על האוזן השמוטה לוחש לו מילות עידוד. אבל הכלב לא חש
שהוסרה הרצועה מעליו, כבעל חיים אשר היה קשור זמן רב הוא נשאר
נטוע במקומו, מביט בו בעיניים מלאות רוך, הכלב הרים את ראשו
לזכות בליטוף אחרון. אלי העביר את היד על הפרווה המדובללת,
חופן את האוזן השמוטה, מסמן לכלב כי מותר לו לקום וללכת. לבסוף
קם אלי ונכנס לביתו, בבוקר שקם עם הזריחה ללכת לעבודה, הוא ראה
את הרצועה שוכבת מיותמת על האדמה.

בחצר הבית מספר תרנגולות מנקרות באדמה, מגרפות בציפורניהן
מחפשות אחר מזון, הוא משליך לעברן חתיכת לחם. התרנגולות מזנקות
בעקבות החתיכה, מקרקרות ומפריחות נוצות. ילד לא מוכר בתווי
פנים ישנים חולף על פניו ומברכו לשלום, לילד חולצה צהובה של
'סטיב אוסטין' האיש השווה מיליונים. הוא מביט בתווי הפנים של
הילד, מזהה את עצמות הלחיים של חברו לספסל הלימודים.

ענני נוצה חולפים להם בשמיים, מסתירים לרגע את השמש, הוא מרים
את הראש, מחפש עזרה במרומים. החושך עוטף אותו בשעה שהוא פותח
את הדלת. חדר חדר הוא עובר מוצף בזיכרונות ילדות, גם החלונות
הפתוחים נכשלים בגירוש החושך שעוטף את הבית. אימו בגבה אליו
רוכנת מעל הסירים מזמזמת שיר ישן, לרגע היא מפסיקה את בחישת
המרק ומנגבת את הזעה מעל מצחה. אביו ישן בסלון, ידיו עדיין
אוחזות בעיתון הספורט. ברדיו נשמעת מהדורת החדשות מקול ישראל,
הוא רוצה לגשת אליו לקחת את העיתון ולהנמיך את מכשיר הרדיו.
משמאל חדר השינה של הוריו, המיטה מכוסה בשמיכה דקה והתריסים
מוגפים, שומרים את צינת הלילה בחדר. הוא עדיין יכול להרגיש את
הרצפה הקרה מתחת לרגליו. פותח את התריסים, נותן לקרני השמש
לחדור לחדר השינה, אלה מרקידות את חלקיקי האבק שעל השידה
לצלילי הרדיו שבסלון. הוא מעביר את אצבעותיו על העץ הישן, מנסה
למחות את האבק שהצטבר.
בחדרו שלו הוא רואה את המזוודה החומה הישנה בה שמה אימו את כל
הצעצועים בהם שיחק בילדותו, הוא נזכר איך שהיה קטן היה עולה על
כיסא העץ כדי להוריד את המזוודה מעל הארון, כיום הוא מסוגל
להוריד את המזוודה ללא עזרה.

הוא פותח את התיק שהביא מהעיר, כמה גופיות וכמה זוגות מכנסיים,
הוא לא יצטרך הרבה יותר מזה, כאן במושב. הוא מסדר את הבגדים אט
אט על המדף בארון. זוג סדינים חדש כאילו המתין לו כל השנים
בארון בחדר השינה, אלי מסדר את המיטה ונכנס לישון. רגליו
הארוכות נחבטות במעקה העץ. בחוץ נשמעות יללות הכלבים, מטרידות
את מנוחתו, הוא מתקשה לישון. לבסוף הוא נרדם.

צלצול הטלפון מעיר אותו משנתו, כבר בוקר. מזמן הוא לא ישן כל
כך טוב, נדמה לו שכבר חלפו שנים מאז שכב לישון.

"אלי?" כן, הוא עונה מנומנם. "אלי?" אלי שותק מהצד השני, לא
יודע עדיין איך להתמודד עם הטלפון שפלש לשלווה החדשה של חייו
"אלי תגיד משהו, אנחנו יכולים להתמודד עם זה ביחד. לי יש עדיין
עבודה, אנחנו נסתדר. אלי אתה בן אדם מבוגר, אתה לא יכול לעזוב
ככה פתאום, יש לך משפחה, יש לך ילדים."

לא נשמע עוד צליל מצידה השני של השפופרת, אלי הניח את הטלפון
בחזרה במקומו. וקם בתחתוניו למקלחת, בדרכו הוא הדליק את הרדיו
כאשר הוא מקפיד לסובב את כפתור הקול עד הקצה. כאשר היה ילד היה
מתחזה לחולה עד אשר היה שומע את אימו יוצאת לעבודה, לאחר מכן
היה יוצא מהמיטה לובש את מעילו ויוצא לטייל בהרים המקיפים את
המושב, מקפיד לחזור הביתה אל מתחת לשמיכות לפני שובה של האם.
עכשיו הוא מייחל למגעה החם של אימו, למרק העוף שהייתה מכינה
לו. המרק מרפא כל מחלה, כך הייתה אומרת לו. הפעם המרק לא
יעזור, הרופא אמר שלא נותר לו זמן רב לחיות. המחלה חזרה, הוא
לא סיפר דבר לאשתו וילדיו, חבל לצער אותם. זה דרכו של עולם, לא
היה בו כוח למאבקים נוספים, הוא רק רצה שיניחו לו לנפשו.
לארוחת בוקר שפך קצת קורנפלקס וחלב ולאחר מכן הכין לעצמו פרוסה
עם ממרח שוקולד, את השאריות פיזר לתרנגולות שחפרו בגינה. הוא
ראה את הילד בו נתקל ביום שהגיע למושב, הוא הזמין את הילד
לביתו אבל הילד המשיך ללכת. אלי נכנס בחזרה לחדרו הוא גרר את
כיסא העץ הישן והציב אותו ליד הארון, הוא טיפס עליו נזהר שראשו
לא יתקל בתקרה. הכיסא חרק תחת משקלו, אלי הוריד את המזוודה
הישנה ושפך את תכולתה על השטיח בסלון, מכשיר הרדיו ניגן ברכות
רגעי קסם.
אלי ישב על ברכיו מסדר את החיות בכלובים אותם בנה מקוביות עץ,
מפריד בין החיות הטורפות לעזים ולכבשים. את הנמרים הוא סגר
בכלובים קטנים, ואילו את הכבשים הוא שם בחווה, מאבני לגו בנה
בית גדול מציב בכניסה אליו תרנגולות מפלסטיק. חיילי צעצוע עמדו
בכניסה לבית בדקו למי מותר להיכנס ולמי לא, בעל הבית רכב בין
החיילים על סוס גדול מפקח על מעשיהם. אנשים מכל הארץ הגיעו
לראות את החווה של אלי, מטיילים בין החיות הטורפות. אלי אסף
כסף רב יותר, הוא הגדיל את חוותו, קנה חיות נוספות והשתלט על
עוד ועוד שטחים. על הגבעות מסביב לבית עמדו חיילים נוספים ולהם
ג'יפים וטנקים ומעל הכול ריחף מטוס ענק, לפעמים ניסה אחד
הנמרים לפרוץ את כלובו ולטרוף את הכבשים, אז היו מתאספים כל
החיילים ויוצאים למרדף אחר הנמר, כאשר בעל הבית עומד בראשם על
סוסו הלבן. הנמר ניסה להימלט, כאשר הוא תוקף מכל עבר, אבל אלי
והחיילים היו חזקים יותר לבסוף הכניע אלי את הנמר וחזר לביתו.

המשחק גרם לו לעייפות רבה הוא נכנס למיטה בבגדיו, מתכסה בסדין
הוא הצמיד את ברכיו לבטנו. הוא לא התקשה להירדם. בחלומו, הוא
רכב בגבעות על סוסו הלבן, זנב הסוס מתנופף מאחוריו. הפעם הוא
לא היה הרודף, הוא היה הנרדף. המוני חיילים רדפו אחריו, אנשים
שהוא לא הכיר רצו אחריו וקראו בשמו, הוא ניסה להימלט מכולם,
אבל הם דלקו בעקבותיו. הוא דהר מהר יותר, ומהר יותר. הזיעה
נדבקה לצוואר הסוס. כשהיה בטוח שהצליח להימלט ולהסתתר מרודפיו,
הוא ראה את הנמר. הנמר עקב אחריו כל הדרך. הוא חיכה שהסוס
יתעייף וכעת התכוון לזנק עליו ולתפוס אותו. אבל אלי לא ייתן
לו, יש לו עוד הזדמנות אחת ויחידה. אלי דחק בסוס בעקביו והדהיר
אותו לעבר ההרים, הסוס הגביר את דהרתו, פרסותיו צורבות את
הקרקע מתרחקות מהנמר. אבל לכל מקום אליו הוא נמלט המשיכו עיני
הנמר להביט בו. אלי הרים את ראשו לשמיים, מחפש את עזרתה של
אימו, מייחל לחומה, למגע היד שלה. לבסוף נדם.

תודה לחברי פורום השולחן העגול