[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי ברנר
/
סיפורי מחצלת

נתחיל מכך שבלשבת  יום שלם מבלי לעשות כלום, יכול מאוד
לסובב את המוח. אני מאמין בתורת העשייה, כאשר פגשתי את יגאל
אמרתי לעצמי היינה עוד אחד. ממלא עוד אחד, אבל אחד שלא מתבייש
לספר על עצמו פרטים אפילו את האינטימיים שבהם. לא תמיד רצוי
לשמוע  את החלק היותר "אסור" של הסיפור, גם לסיפורים הכי
דמיוניים מתי שהוא, גם בדמיון נמתח קו - המתחם את הדמיון
לגבולות האישים של המספר. אבל ליגאל של תקופת יגאל וסיפורי
מחצלת לא נראו הגבולות הללו בקצה של עולמו המרחיק לחלל.

התיישבתי בפינה שמעבר לרחוב, מציץ על האנשים מידי פעם זורק
חיוך או מבט חטוף בנעשה. התביישתי שאין לי עבודה, התביישתי
שכבר עבר זמן-מה וכל מה שעשיתי זה לשבת בפינה ולהמתין לקו
לת"א. כל הנעשה בעיר, אחד חונה בדבל-פרקינג מאותת כברירת מחדל
נימוסים, ותוך כדי שהוא חוסם את הבלונדה עם הסיגריה הוא מספיק
להתווכח איתה בדרך לכספומט, לנופף לה בתנועות ידיים לא הכי
סימפטיות, להוציא כסף...ולבכות לשוטר שמסמן לו כי - אם לא יזיז
את החוצפה שלו, הוא יצטרך לשלם עליה ביוקר. אחר כך, הבלונדה
מתחילה להרים את הקול באופן אגרסיבי, החור במדים מתחיל לרשום
את המספר של הרכב בדבל-פרקינג, הבלונדה. מתחילה לעשן בקצב
מסחרר, והשיא של השקשוקה העירונית, זה שבעל הרכב החוצפן,  נעשה
אדום מרוב עצבים וכמעט דופק איזה סטירת לכי לבלונדה, אחרי שהוא
מקבל את שיא המחיר לבלגאן שהוא יצר בשביל סכום פעוט, שנועדו
למשהו מאוד מטומטם או לקניה טיפשית. לסכם את העניין, הוא נעשה
ממש עצבני, מה שמזיק לבריאות והורס את היום, אדון חוק צ'יפר
אותו בקנס של 450 שקל...והכל-הכל..."תראה תראה" - פותח בשיחה
הבחור שלידי. "אם הוא היה קצת יותר סבלני, הוא היה רואה
שהבלונדינית שמעשנת כמו קטר מת"א לנהריה, מתכוונת לצאת ואולי
אם היה לו קצת יותר סבלנות הוא היה מצליח להיכנס במקום המכונית
שלה."- , גיחך לעצמו ושתק. בינתיים, האוטובוס לת"א הגיע,
שילמתי לנהג, אחריי עולה מי ששמו מסתבר כיגאל בעל הערות
ציניות, תוך שיחה קלילה במושב האחורי של הקו לת"א הכרתי אישיות
שלמה, שלא סותמת את הפה אבל מעבירה נסיעות באוטובוס בצורה
חביבה ביותר. "תראה ידידי, חבר שלי עושה אירועים, שלא הייתי
קורא להם מוזרים, אבל  זה פרנסה. אולי הכסף לא הכי טוב, אבל אם
לא תמצא תעסוקה עד אז, תתקשר למספר הזה ואני בטוח שתוכל לסדר
לעצמך איזה ג'וב לכמה ימים של האירוע...תגיד שיגאל מתאילנד שלח
אותך, הוא יסדר אותך..." - הוא שלף איזה פתק רשם עליו מספר
סלולרי, נפרד בנימוס וירד תחנה לפני...נשארתי עם הרגשה מאוד
טובה לאחר השיחה עם יגאל הזה, ות'אמת לא היה הרבה להפסיד, קצת
כסף - לא יזיק כרגע, שלא נדבר על עשייה...

עיקול של רחוב, פינה של צורה, אנשים עסוקים בתוך  עצמם, עסוקים
בלהיות עסוקים...חם - מאי רץ עם הקיץ, הלחות צועקת -
ארצישראליות, וכמובן ת"א היא עיר מאוד יפה - לעיניי המתבונן
בלבד ! כל מה שחשוב זה למצוא מבנה ממוזג, לשתות קר, ולנוח
לרגע...אחרי יום של טרטורים בת"א, שוב פעם לחכות לאוטובוס
מעצבן שייקח אותך בחזרה...בהחלט יכול להביא את קץ הסבלנות. אבל
אז אתה נזכר באירוע שהיה לפני כמה שעות, בכמה חוסר סבלנות
יכולה להביא אותך לאיבוד שליטה, לא רק על עצמך אלא גם על
האירועים שסובבים אותך.  למזלי לא הייתי צריך לחכות הרבה
זמן,למזל כדי האוטובוס יגיע בזמן, ותוך כדי העלייה
במדרגות...אני מחטט בכיס במרדף אחרי כסף קטן, אני מוצא את הפתק
שהבחור המוזר, השאיר לי...אני שולף שטר של 20, מקבל את העודף
ומתיישב בספסל אחד לפני האחרון.  להתקשר או לא להתקשר, בשאלה
של בישנות, אבל בישנות לא מביאה כסף - קול עמוק בלב
אומר..."הלו ? - "כן"...
"אני דיברתי עם יגאל והוא אמר לי שאתה עוסק באירועים" -
"ו...?"
"ו הוא גם ציין, שאולי יש לך עבודה בשבילי. משהו כמה ימים ?" -
" כן אנחנו מתארגנים לקראת הפסטיבל..."
" במה מדובר...?" - " אנחנו מקימים פסטיבלים כל כמה זמן, הפקה
דיי גדולה..." - הוא התחיל להסביר שזה פסטיבל של רוחניות וטבע,
אהבה, דת, שלום...בלה בלה בלה...וכיוצא בזה. סיכמנו שאני אבוא
אליו, לצפון לאיזה מושב, והוא יאסוף אותי משם.

אני יושב בתחנת אוטובוס ליד בנימינה, איזה גרוטאה עוצרת לידי,
פותחת את החלון ויד יוצאת החוצה מסמנת לי להתקרב, משום מה
הפנים מוכרות לי...כן זה ברור, זה הסבלני הזה, יגאל...נכנסתי,
התיישבתי במכונית המעופשת, ויגאל מתחיל לספר סיפור...על זה שהם
לפני כמה שנים...חזרו מהודו, התכנסו, התגוררו יחד, והחליטו
לעשות איזה גימיק ליוצאים מהודו - תאילנד ושהפעם הראשונה זה
דיי הצליחה, עכשיו הם מנסים שוב פעם. תוך כדי שהוא מספר על
האירוע הוא מכניס סיפורים מהמזרח, מנתח אופי של בני-אדם, וכי
מצחיק שלפני שהוא מסיים את דבריו הגענו לאזור כפרי..."הגענו" -
חייך. נכנסתי לחצר, אחרי שעברתי את החצר שנראתה כמו חצר של
מושבניקים מושבעים, וכמובן שהיה קשה לא לשים לב לשיחי
המריחואנה   ולכל התפאורה של " סטלן אמיתי מעשן תוצרת בית" -
לא הספקתי להדביק את התווית, וכבר יגאל פתח  בשורה " רוצה
ג'וינט?" - למה לכל הסטלנים למינם, שאלה שכזו ברורה כמו " מה
שלומך ?" - פתיח קליל לשיחה עמוקה יותר. זה לא תהיה הפעם
הראשונה שעישנתי ג'וינט ועבר זמן מה מהפעם האחרונה, בעידוד
קליל מצד הלב, מצאתי את עצמי יושב בחצר האחורית של הבית, מעשן
להנאתי ומקשיב ליגאל מסביר על הקומונה שלהם. איך שזמן נמס כאשר
נהנים, רכבים של יום טוב. מפה לשם, לא שמתי לב שהתכנסו כמה
מכרים של יגאל, שהיה הבן אדם היחידי ( בצורה מוזרה ) הכרתי.
בתוך ההמולה התרבותית והנעימה, התחיל הכינוס...כל אחד היה
כאילו הוא היה משבט אחיד בסגנון המחיה שלו, רוב האנשים בעלי
זקנים ושער ארוך, סטלנים שמאסו בהודו, וברחו מהחום והלחות של
המזרח הרחוק. אנשים שכבר לא משלשלים מהאוכל, מנסים לחיות
מסטייל חיים אהוב, ומאמצים את האתגר הרוחני בימינו. סיני לא
נראתה יפה יותר מחצר בבית מושב לא מוכר. אב הבית התחיל לדבר,
על התפקידים השונים באירוע, ועל התפקיד של כל אחד...  גמד אחד
קטן, פסע על המחצלת שהייתה פרוסה על האפר, התחיל לספר לי
סיפורי מחצלות. הוא הוריד את הכובע, הדליק מקטרת, חלץ
נעליו...והתחיל בסיפור הראשון, במקום לשבת ולהקשיב לאב הבית
בהסברים על אירוע, מצאתי את עצמי מקשיב לגמד בלבוש גמדי, בעל
מקטרת גמדית מספר לי סיפורי מחצלות, על כמה שהם נועדו לכנס
אנשים תחת אותו רעיון של מנוחה, של נוחות...להסביר כמה העולם
זקוק למחצלות, וכמה מחצלות יכולות לשפר את העולם. "מחצלות הכי
טובות הן המחצלות הגדולות במיוחד, שכולם יכולים לשבת עליהן
וליהנות משיתוף מושלם בנוחיות.  יש כאלו שישתו את התה שלהם על
המחצלת, יש כאלו שילכו לישון, אני מעדיף לעשן מקטרת ולספר
סיפורי מחצלות."
צמא חנק את גורני, הרגשתי שהוא מעיר אותי כמו נגיעה מבן-אדם
אחר. הרבה זמן לא עישנתי מה שעישנתי וסביר להניח שאני לא אעשן
בקרוב, במיוחד אחרי שהתחלתי לראות גמדים ולשוחח איתם על
מחצלות. לא היה אף אחד בחצר, והבית נראה קצת נטוש, הרשתי לעצמי
להזיז את הרשת ולהיכנס לבית. גיששתי את דרכי בטשטוש מוחלט
לכיוון המטבח ישר למקרר, פתחתי אותו שלפתי בקבוק זכוכית, וכמו
למלא את הדחף הכי לוחץ בעולם, ולהרגיש את האורגזמה של
הסיפוק...מים צלולים חצו את פי דרך גרוני ישר אל בטני. רעש
הבקבוק מצליל את שמו בק בוק בק בוק טיפה לאחר טיפה שוטף את הפה
ברעננות...בראש עוברים לך תמונות של גשם, ים, מפלים ונהרות מכל
העולם...רגע של צלילות, אחרי סיפורי מחצלות כמו שאני
שמעתי...כל אחד  היה זקוק לרגע של צלילות. מילאתי את הבקבוק
מתוך נימוס השארתי אותו סגור במקרר איפה שמצאתי אותו, סידרתי
לעצמי סנדוויץ' לדרך וחיפשתי את הפנים היחידות שהיו לי מוכרות
- יגאל. מאחורי וילון בבית, נראתה מיטה...הזזתי את הוילון
ושכבה שם משהי ישנה, לא רציתי להעיר אותה, אז הלכתי בשקט
ופניתי לאחור...סובבתי את הגב - " מי אתה ?" - ביצבץ לו הקל .
" אני פה עם יגאל, את יודעת במקרה איפה הוא ?" - השבתי. " אם
אתה עם יגאל...אז למה אתה מחפש אותו ?" - שואלת בקול ישנוני. "
כי איבדתי את דרכי ואת יגאל ידידי " - נעשיתי קצת לחסר סבלנות.
" יגאל מתקלח, אתה יכול להמתין לו בסלון" - פתרה לי את הבעיה
במשפט אחד קליל.  הרכנתי את ראשי לתודה, קרצתי בעין שמאל
ופניתי אחורנית לסלון. היא נכנסה לסלון בחלוק משי משומש וקצת
קרוע, הדליקה את המערכת, הכניסה דיסק שהיה רגאיי ליתר דיוק,
ושאלה אם אני רוצה לשתות בנימוס רב. התיישבה לידי, ואספה את
השער המבולגן, במראה של אחרי הסערה. " מאיפה אתה מכיר את יגאל
? " שאלה. סיפרתי לה את הסיפור על האוטובוס ועל שחיפזון מהשטן
הוא ושחוצפנות פשוט לא משתלמת. היא חייכה, הדליקה סיגריה, אני
סבלתי בשקט מריח ניקוטין, היא צחקה מבדיחות ציניות, אני עשיתי
את עצמי מקשיב, יגאל לא טרח להגיע מהמקלחת שהוא עשה...שתיקות
נעשו לארוכות יותר, זמן נעשה לקשה יותר, וכמו משהו שהתחיל יפה
ונגמר מכוער, לדייק במשפט זה להגיד שנימוסים מתחילים בלהיות
מנומס ונגמרים בנימוס...הייתי צריך להיות  קליל ולסיים את
השיחה שהייתה בינינו יפה. הנחתי את ספל המים על השולחן, וקמתי
בנימוס לשירותים.
נכנסתי לשירותים, לא מספיק שהבית נראה כמו אוסף של גרוטאות
ואלתורים יצירתיים, השירותים נראו כמו זולת ישיבה בשביל הכיף -
נתתי לחוויה הזו כותרת - "אם אתה יושב אז תשב בכיף ! " וזה
הזכיר לי את המשפטים הצה"ליים  שהיו כתובים על דלתות השירותים
בצבא  - "חרבן בנוח חרבן חופשי", "דקות של הנאה מקסימלית מזמן
מינימאלי" וכיוצא בזה. תוך כדי שאני משחרר לחופשי ריחות נעימים
לאינדיבידואל, אני מתחיל לפנטז על אשת הבית, וכמה הייתי ומה
הייתי ואיך עושה...אחד כמו לאחת כמוה. מכל המחשבה של חרבנה
נוחה ודמיונות על מעשי זימה בעלת הבית, נשכחה הסיבה לכינוס
העצמי. כאשר יצאתי יגאל חיבק את בעלת הבית בצורה שלא העלו בי
ספקות כאשר חיברתי את המיטה, מקלחת והחלוק..."היינה אתה, נו
טוב...רוצה להישאר או מה ?" - " לא, תראה כבר מאוחר..." ובודק
את השעה על הסלולרי.

מצאתי את עצמי שוכב בבית חושב על מה שעברתי אתמול, על הגמד, על
השירותים, על היום המוזר הזה שחוויתי לעצמי...אחרי זמן מה,
ערעור קטן על מה לעשות, נזכרתי שבכלל לא סגרתי עניין עם יגאל
או משהו אחר על עבודה, פרטים אפילו מתי ולמה...בחיפוש אחרי פתק
קטן בעל מספר טלפון, שהוא גם הקישור היחידי שלי לאותו יום
מוזר, עונה לי משיבון בקול מוכר נשי " הגעתם למשיבון של
נטוש...טיפים ועצות לחיים יתקבלו בברכה"...מוזר, נחנקתי ולא
ידעתי מה להגיד..."שלום נטוש...אז...(
גמגמתי)...אה...ו...ש...כמו...שרציתי...בסוף ...052...ומשם
אפשר להמשיך קצת יותר..." - כמו איזה מאצ'ו שמנסה להתחיל עם
בחורה דרך המשיבון - אפס - ציני פחדן. הרגשתי לא ממוקד, וגם זה
לא היה ממש עקרוני, לא צריך להתרגש בגלל איזה הודעה לא מוצלחת
במשיבון שלא איזה משהיא שבכלל לא מכירים. לא שאני מנסה להבהיר
לעצמי איזה שהוא עמדה לגבי החיים, זה רק משיבון והיא רק פנטזיה
בשירותים שבכלל תפוסה בידי סטלן מוזר...ספקות שהרגשתי פתאום חי
יותר מלהביט במאוורר תקרה  , שמעתי קול וישר התחלתי לגמגם,  מה
אני מנסה להוכיח לעצמי ? משהו חי נשכח, כעבור יום שלם, חזר
לרוטציה של שיגרה...יגאל התקשר אלי שבוע לאחר מכן, ונתן לי את
הפרטים על האירוע...בחג שבועות, להביא לבוש נוח ועוד כמה
פריטים למחיה של 5 ימים.  
המאוורר-תקרה התחלף בצלייה, הספה התחלפה במחצלת ומזרונים,
בלונדות למיניהן שמעשנות הרבה, נשארו בלונדות שמעשנות הרבה,
שוטרים נשארו כחולים, ה - חסרי סבלנות - נשארו מאחור, אני
מצאתי את עצמי באיזה פסטיבל...אפילו לא ידעתי את השם שלו מרוב
שלא הייתי מרוכז, כל הזמן העיניים מחפשות חלוק, סערה בשער,
מראה של ישנונית דבוק תמידי. אם לא העיניים אז הלב ? אם לא הלב
- אני מתאהב ?
יגאל התיישב לידי ושוב התחיל עם סיפור מחצלות על החיים, על
פסטיבלים ועל הודו, על חזיונות ופלאשבקים מגואה.
לפעמים אנשים כמו יגאל, זה נחמד, אבל גם לסיפורים הכי  מוזרים
צריך גבולות...גבולות של מתי להפסיק, מתי להתחיל מתי לומר לי
היכן בעלת-הבית...ומה לעזאזל אחד כמו יגאל עושה עם אחת כמוה ?
- יגאל מתחיל לספר על נשים ומין, הוא מתחיל לפעיל את חוש
התיאור המפותח שלו, ואני מצליב מידע בידע ויגאל תורם תפאורה
במילים...אני קולט אותה ואותו מתעלסים ואיך שהוא נוגע לה בתחת
ומלטף אותה מבעד לחלוק משי מרופט שלה. ואז הוא פולט שאחותו
נפרדה מהחבר שלה לא מזמן, לא בדיוק הקשבתי לצורה שהוא הגיע
לזה, אבל הוא הזכיר שאני כבר פגשתי את אחותו...מידע מצטלב
במידע, פרטים מתרכזים בדברים אחרים, " זאת שהייתה בבית שלך היא
אחותך ?" - שאלתי ...

תמיד זה מתחיל בזה שחושבים קצת אחורה בשביל לחשוב קדימה, אבל
לשבת בנתב"ג עם כרטיס ביד להודו - ככה פוסט-ספונטני, רק עם שם
ותרמיל מטיילים קטן שנתרם ע"י יגאל. לגחך לעצמך, בשיחה אחת הוא
הצליח לשכנע אותי  לצאת מהגבול האישי שלי...לרדוף אחרי משהו
שבאמת חשוב, למצוא את החיים בפינה. מאוד מצחיק אותי לחשוב כאשר
פגשתי את יגאל - אמרתי לעצמי " היינה עוד אחד...וסיפור מחצלות
שלו" .






מוקדש
לכל אלו שאוהבים לשבת בשמש ולהדליק ג'ויינט - זה בריא  זה
חברותי ואיש לא יאוהב אותכם פחות אם תהיו קצת יותר שמחים
מאחרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מי שחושב
שהוא כשרון
פיליטוניסטי
כביר שאך זה החל
להנץ, שירים את
היד הכותבת שלו,
בבקשה.





האיש הרע
מהמגירה עומד
מוכן עם החרב
ביד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/7/02 12:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי ברנר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה