אני יושבת בחדר ,
ולא עושה כלום.
ופתאום זה בא אליי,
ככה סתם בבת אחת, במלוא העוצמה.
בהתחלה זה כואב מפנים,הבכי.
אח"כ הרגשה קצת יותר טובה של הקלה.
הוא נמשך בערך 10 דקות ואז הוא נפסק.
הדמעות עוד לא התייבשו.
אח"כ בא הכאב האמיתי, כאב של פחד וייסורים.
אני מחזיקה את המספריים ביד, וחורטת איתם צורות מוזרות
על ידי העדינה (שכרגע מזיעה לא מעט).
זה בטח נשמע די חולני , אבל זה מה שקורה שמשעמם לך, ואתה לבד.
ותוך כדי שהשירים שלי שזרוקים על השולחן מתמלאים בטיפות דם,
אני חושבת לעצמי אם יש משהו מעניין לראות בטלויזיה...
(אני לא כל כך חשובה לעצמי.)
אז לא, אין.
וכשיד אחד מכוסה כולה בחתכים וטיפות דם, היד השנייה מעבירה שיר
במערכת (עם הדיסק של אביב כמובן)
" לכולנו יש רק סוף אחד", הוא די חכם האביב הזה..
אני עוצמת את העניים , התענוג מתמשך, אני לא מרגישה את הכאב,
וממשיכה במלאכה.
אז כנראה ששיעורי האמנות השתלמו בסופו של דבר. על ידי השמאלית
מצוייר ירח, ומסביבו מצויירת הילה יפה.
לא תכננתי את זה מראש, פשוט ככה זה יצא.
בעוד שאני יושבת ומתפעלת מהציור הנחמד שחרוט לי על היד,
הראש שלי מתחיל להסתחרר. אני רואה שחור.
לקח לי בערך 5 דקות להבין שאני מאבדת דם שחיוני לגוף שלי-
חפיף.
אז אני מקשקשת על הירח , ומוסיפה עוד 9 כוכבים, והנה לי ציור
משמיים.
אבל עד שהגעתי לכוכב העשירי,
השמיים כבר הגיעו אליי.
ההילה שלי,
תמיד תהיה בתוכי,
"תמשיכי להרוג אנשים,
אבל העיקר שתזרחי"...
סתם מחשבה שעברה במוחי... |
