"העולם צריך סופר-הירו חדש", אומר גיא ומכניס למערכת את האחרון
של רד הוט צ'ילי פפרס.
הוא מתיישב על ספת העור האוף-וייטית, וממשיך: "סופרמן נפל
מהסוס, ועכשיו הוא בכסא גלגלים. ספיידרמן נהיה דביק, באטמן
הוא סתם מטורף עשיר עם פיצול אישיות, את וונדרוומן העלימו
השוביניסטים, וללארה קרופט יש רק ציצים יפים.
אתה מבין", הוא מנמיך קצת את הווליום במערכת, "העולם צריך
מישהו חדש - א ניו קיד אין דה בלוק - שיעשה סדר. משהו שונה,
מפתיע".
הבאסים מהדהדים בחדר. הצלילים של הפפרס בוקעים מחמשת הרמקולים
ומלטפים אותנו מכל הכיוונים.
"גיוון זה דבר חשוב", אני אומר, "אבל היינה-מן?! רק השם שלו
גורם לקצר במוח, לפחות תקרא לו איש-צבוע".
"כן!" גיא מתלהב, "מה רע בצבוע? הוא לא יותר מכוער מעטלף, זה
בטוח, והיום אנשים אוהבים דברים שונים, מיוחדים".
לפני שלושה חודשים נסגר הסטארט-אפ שבו עבד, ועכשיו לגיא יש
הרבה זמן פנוי, אולי יותר מדי זמן פנוי.
"תשמע", הוא נחרץ כהרגלו, "אתה בטח חושב שהתחרפנתי לגמרי,
שהרעיונות שלי נהיו מטורפים מדי-"
"אני אוהב את היצירתיות שלך", אני מנסה לפייס אותו, "אבל
היינה-מן?"
"תאמין לי שחשבתי על הרעיון הזה הרבה זמן", אומר גיא והולך
למטבח.
אני מאמין לו. אני רק לא מבין איך השילוב של זמן פנוי בשפע עם
לא מעט תאים אפורים הניב רעיון כל-כך מופרך.
"אתה תמיד רק מפקפק", גיא חוזר מהמטבח עם בקרדי בריזר ליים
בשבילו וסמירנוף אייס עבורי, "גם כשנכנסתי לסטארט-אפ אמרת שזו
אשלייה, שאין לזה סיכוי".
אני מביט בו, מחייך, ולוגם מהוודקה הקפואה.
"טוב", הוא גם מחייך, "אולי זו לא דוגמה טובה, אבל לפחות היה
לי שכל למכור את האופציות בזמן".
ולהפוך אותן לגולף-וי-אר-שש-גג-נפתח, אני חושב. אני מחבב את
גיא, באמת, אבל הקינאה ערמומית היא, ומוצאת לעצמה דרכים
להתערבב גם עם חיבה.
"ותשמע", גיא מניח את הבקבוק על השולחן המעוצב, "זה היה
סטארט-אפ גאוני, אבל המצב, אתה יודע... אם לא היינו בכזה מצב,
הסטארט-אפ שלנו היה משנה את העולם, ואני לא מדבר איתך רק על
כסף".
"כן, אה", אני פולט בחוסר טאקט.
"אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה", גיא מתלהט, "אני אומר לך שזה
היה רעיון מדהים. מדהים!"
"אתה נשמע כמו אורנה דץ", אני צוחק.
"עזוב אותך משטויות", חותך גיא, "בוא נלך ל'קרוס-באר'".

"אז איך האיש-צבוע שלך יציל את העולם?"
גיא ואני יושבים בגולף שלו, בדרך לפאב האופנתי והנוצץ החדש
בנמל.
באסטה ריימס יוצא מהמערכת שברכב ומתפזר ברחוב הריק למחצה.
גיא לוחץ על דוושת הגז. "קודם כל, הוא יפעל רק בישראל. חבל
לבזבז כוחות על העולם, מילא כולם שם אנטישמים".
"כולם?!"
"דבר שני", גיא ממשיך, "לא יהיה רק היינה-מן אחד, הם יהיו להקה
של ארבעה".
"כמו היי-פייב, רק אחד פחות", אני מנסה להתחכם.
"צבועים מסתובבים בלהקות", גיא ממשיך להתעלם ממני, "הם מאתרים
פרטים חלשים, מבודדים אותם, תוקפים, והופ - טורפים אותם".
"מאיפה כל הידע הזה?"
"מ'באפי קוטלת הערפדים'", גיא מחייך, "אמרתי לך שאתה חייב
לראות את הסידרה הזו".
אני מהרהר בעצב על שעות העבודה שלי ההולכות ומתארכות, ועל
מס-הכנסה שנוגס בתאוותנות בשעות הנוספות, משאיר לי משכורת
סבירה מינוס על עבודה קשה פלוס.
"אז מה אתה אומר?" שואל גיא בזמן שאנחנו תקועים בפקק בכניסה
לנמל.
"הסופר-הירו יטרפו את החלשים?" אני מנסה להבין את הרעיון, "איך
זה בדיוק יציל את העולם?"
"לא את העולם", גיא מאבד סבלנות, "רק את מדינת ישראל".
"לא הבנתי", אני מתעקש, "גיבורי-על לא אמורים לעזור לחלשים?"
"בטח, בטח", גיא מלגלג. "יאללה, סע כבר", הוא צועק וצופר
למיצובישי שלפנינו, "סע, סע כבר! ירוק מהבהב, מה הוא עוצר לי
פתאום?"
המיצובישי מהסס, ולבסוף חוצה את הצומת בצהוב. גיא נכנס אחריו,
באדום, ועוקף אותו, מתעלם מקטנוע שמגיע ממול ונאלץ לסטות
לשוליים תוך כדי צפצופים נזעמים.
"אתה מבין", גיא אומר לי, "ההיינה-מן בסך הכל עוזרים
לאבולוציה. החזק שורד, החלש נטרף, ככה זה בטבע".
"תגיד, אתה רציני?"
"אל תתחסד", הוא עונה באינטונציה נטולת ספקות, "החלשים רק
מעכבים אותנו בדרך להצלחה. אבולוציה!".
"ואיפה הם יתחילו, האנשי-צבוע האלה שלך?"
"במובטלים".
אני צוחק.
"מה אתה צוחק?", כועס גיא.
"גם אתה מובטל, לא?" אני ממשיך לצחוק.
"אלף, מעולם לא הלכתי ללישכה", הוא עונה, "ובית, אני לא
מובטל".
הצחוק שלי מתחלף בתמיהה.
"נו, באמת", גיא נוזף בי, "אמרתי לך, אני עכשיו עובד על יצירת
הסופר-הירו העברי הראשון - ההיינה-מן!".

המאבטח המבוגר בכניסה לנמל מסמן לגיא לעצור, ומבקש ממנו לפתוח
את הבגאז'.
"תסתכל עליו", אומר לי גיא, "אתה רואה, יש עבודה לכולם, ומי
שלא רוצה לעבוד - ההיינה יאכלו אותו".
"ומה האנשי-צבוע יעשו כשייגמרו המובטלים?"
"אל תקרא להם מובטלים, הם פשוט בטלנים", הוא זועם. "ואל תדאג,
לא חסרים נושאים לטיפול ההיינה-מן".
"למשל?"
"למשל", גיא מהרהר כמה שניות, "למשל, הזקנים".
"אפשר לשלוח אותם למות בשלג", אני ממלמל, "בעצם, אין שלג
בישראל. בעייה".
המאבטח סוגר את מכסה הבגאז' ומסמן לגיא להתקדם.
"זקן שעבד כל השנים", גיא ממשיך, "ויש לו פנסיה ויכול להחזיק
את עצמו - לא צריך קצבאות זיקנה".
"ומי שלא?"
"ההיינה-מן".
"תגיד, אתה רציני?" אני בכל זאת קצת מפקפק, אולי גיא סתם
מסתלבט עליי.
"ויש גם את הערבים", גיא בתנופה.
"הפלסטינאים או הישראלים?"
"גם וגם".
"מי קודם?"
"זה יקרה במקביל", גיא קצר-רוח, "אמרתי לך, תהיה להקה של
היינה-מנים".
הוא מוצא מקום חנייה, ואנחנו יוצאים מהמכונית.
"אני רואה שאתה מתחיל להשתכנע", גיא מחייך ואנחנו נכנסים
לפאב.

הכוסות שלנו מתרוקנות, ושוב מתמלאות, ושוב מתרוקנות. "אחוז
האלכוהול בדם מטפס כמו אחוז הבלתי מועסקים במשק", אני מנסה
להתבדח בגמלוניות. גיא ממוקד:
"הפלסטינאים אשמים. בגללם המשקיעים בורחים, והכלכלה קורסת.
ברגע שיהיה שקט, אתה תראה איך תהיה פה שוב צמיחה".
"והאנשי צבוע ידאגו שיהיה פה שקט?"
"בדיוק!" גיא מתלהב. "אחרי שהם יאכלו כמה מהמנהיגים שלהם,
תאמין לי שהפלסטינאים יפסיקו עם כל הטרור ויישבו בשקט כמו
ילדים טובים".
"ואם לא?"
"אז ההיינה-מן ימשיכו לאכול ערבים", גיא קורץ לי.
"גם ערבים-ישראלים?" אני שואל.
"כל עוד הם יושבים בשקט בכפרים שלהם", גיא מהרהר בקול רם, "אז
לא. אבל אם הם ירימו ראש ויבואו בדרישות - רררראפףףףף", הוא
מבצע חיקוי לא מוצלח של צבוע טורף.
"אני כבר חוזר", אני אומר לגיא והולך לשירותים.
השלפוחית מתרוקנת. אני שוטף ידיים וחולף ליד המראה, מביט בדמות
המטושטשת שמשתקפת ממנה.
כשאני חוזר לשולחן, גיא מנפנף איזו בלונדה שהגדילה את החזה.
"חמודה", אני מפרגן.
"ביצ'", עונה גיא, "כמו כולן. אתה יודע שאצל הגמל שלמה הנקבה
אוכלת את הזכר אחרי ההזדווגות?"
אני מחייך.
"זה גם מ'באפי'", הוא מסגיר את מקור הידע שלו, "סידרה פנטסטית,
אתה חייב לראות".
"אולי האנשי צבוע יאכלו גם את כל הנשים", אני מציע בציניות.
"אל תגזים", הוא אומר, "מובטלים, עניים, אמהות לא-נשואות,
ערבים, זקנים, ופועלים זרים. זהו, לא צריך יותר. מקסימום גם
אתיופים, ככה לקינוח". הוא חושב כמה שניות, ומוסיף: "אה, וגם
נכים, כמובן".
"נכים?!"
"אני יודע שהם מסכנים", עונה גיא באדישות, "אני לא אומר שלא.
אבל, בינינו, הם לא ממש תורמים לחברה".
"אז האנשי צבוע פשוט יאכלו אותם?"
"זה רק לטובתם. וחוץ מזה, הנכים ממילא לא יתנגדו. מה הם כבר
יעשו? ייצאו להפגנות?"
"ומה עם החרדים?" אני שואל אותו, "גם הם לא ממש תורמים
לחברה".
"אהלן אביב, מה נשמע? עדיין מגלגלים מיליונים?", גיא פונה
לבחור גבוה וקירח שעובר לידנו.
אביב טופח על שכמו של גיא.
"הלו גבר, מה קורה?"
"חיים".
"מצאת עבודה?" מתעניין אביב.
"אני עובד עכשיו על איזה פרוייקט", גיא קורץ לי ומסמן לברמנית
למלא שוב את הכוסות.
"באמת?" שואל אביב, "איזה פרוייקט? משהו ששווה לי להשקיע בו?"
"בוא, שב איתנו", גיא מצרף כיסא נוסף, "אני אספר לך עליו".

גיא ואביב מפתחים במרץ את הרעיון.
"אני בעניין", אביב חוזר ואומר כל שתי דקות בעיניים בורקות.
גיא משרטט תרשים זרימה מפורט. היד שלו רוקדת על השולחן, העט
מפזז על הנייר.
לאביב יש כמה הערות קטנות. הוא סבור שהפועלים הזרים דווקא
מביאים תועלת. "ממילא הם לא כשרים", הוא קורץ לגיא, "חבל לבזבז
עליהם את ההיינה-מן". גיא צוחק, ובהינף-עט משנה חלק
מהרישומים.
אני מביט מהם, מנסה לגבש מחשבות למרות האלכוהול והרעש, מחפש
רסיסי תבונה ורגישות מאחורי קריאות ההתלהבות של גיא ואביב.
ואולי זוהי רק בדיחה חסרת-טעם, הם לא באמת מתכוונים ליישם אותה
בפועל.
"אתה גם בעניין?" שואל אותי אביב.
"אתם באמת חושבים שהציבור יקבל את הרעיון הזה?"
"אז יהיו כמה יפי-נפש שיתנגדו", אומר גיא בשלווה, "סו וואט,
ההיינה-מן יטפלו גם בהם...", הוא קורץ לאביב.
"תגידו", אני מאבד תקווה, "אתם בטוחים שארבעה אנשי צבוע יספיקו
לטפל בכל כך הרבה בעיות?"
"אתה צודק", גיא עונה לאחר מחשבה קצרה, "צריך יותר, בגלל
המצב".
הוא מרוקן את הכוס שלו, ומוסיף: "בגלל המצב צריך להקה גדולה,
שתוכל לטפל בכל הבעיות".
הוא מהרהר מעט, ושואל אותי: "אז מה אתה אומר, יש עתיד
לרעיון?"
המחשבות שלי נצמדות בדממה להווה.
גיא שבע-רצון. "יפה, סוף סוף השתכנעת שזה רעיון מצוין, ולא
הזוי מדי".
"הזוי מדי?", אני ממלמל, "להיפך".