הסתכלתי עליה והיא חייכה עוד פעם את החיוך המעצבן הזה שלה. לא
חיוך מעצבן כי הוא מכוער או מעיק, אלא כי שיערתי שהוא אף פעם
לא יהיה שלי. כל פעם אני חשתי מין תחושה אדירה כזאת של רצון
לחבק אותה ופשוט לאחוז בה לנצח ברגע שהיא חייכה ככה, אבל לא
היה לי את האומץ לנסות.
באותו הרגע אנחנו סתם ישבנו בחדר שלה ודיברנו. כבר שכחתי לגמרי
למה ישבתי שם, אבל זה הדבר האחרון שחשבתי עליו באותו רגע -
ידעתי שאם אני בכל זאת רוצה שיהיה בינינו משהו, כדאי שאני אעשה
רושם טוב ואהיה מאוד מרוכז.
חייכתי אליה בחזרה והמשכתי להסתכל עליה. היה לה שיער אדום וחלק
שעבר את כתפיה ועיניים ירוקות ענקיות שבלעו בתוכן עולם ומלואו.
באותו הרגע, כשהיא חייכה אלי את החיוך המקסים שלה, היא נראתה
מהממת מתמיד.
-"מה אתה מסתכל עלי ככה?", היא צחקקה בביישנות והמשיכה לחייך.
אני פשוט ישבתי שם והמשכתי לבהות בה כמו ילד מפגר. נראה לי שיש
לי איזה משהו בעיניים שגורם לבנות לשאול אותי את השאלה הזאת,
כי היא בהחלט לא היתה הראשונה. "איך אפשר להוריד את העיניים
ממשהו כל כך יפה?", שאלתי ונתתי מין חצי חיוך כזה. הלחיים שלה
האדימו והיא השפילה את מבטה אל הרצפה בעוד צחקוק מבויש.
אין לי מושג כמה זמן ישבתי איתה בחדר אבל הכאב שתקף אותי מדי
כמה דקות לא הרפה. הוא הלך והתחזק, מכאיב ולוחץ לי בבטני,
מאיים לפרוץ החוצה.
אני לא מסוגל להסביר את זה - משום מה הכאב הזה מתחיל לי רק
כשאני נמצא עם בת שיש לי רגשות כלפיה. אני משער שאם הבנות היו
יודעות שכל פעם שאני נמצא איתן הכאב הזה תוקף אותי ללא הפסקה,
הן היו מרחמות עלי יותר. הכאב הזה בא להזכיר לי משהו; הוא בא
להזכיר לי שאני מונע פעולה טבעית מלהתבצע. הוא בא להגיד לי שאם
אני רוצה שהוא יפסיק, אני חייב לתת לו לצאת החוצה...
אכן כן, אותו כאב נורא ואיום שעובר בגלים נוראים של לחץ בבטן
שלי, אותם גלים שמנסים לצאת לחופשי ללא הפסקה: להשתחרר, לפרוץ,
להתבטא - אותם גלים הם לא יותר מגזים.
היא הסתכלה עלי במבט חלומי וחייכה את אותו חיוך שנתן לי חשק עז
לדפוק את ראשי בקיר שעמד מאחורי. לא עשיתי את זה, כי ידעתי שכל
תזוזה לא נכונה שאני אבצע תגרום לשחרור כמות מסיבית של גז מתאן
מבטני. "אני לא רוצה שזה יקרה", חשבתי לעצמי ונשכתי את שפתיי
באיפוק.
לאורך אותו מאבק נורא שהתנהל במעמקי בטני, אני והיא ניהלנו
שיחה עמוקה. היא בכלל לא שמה לב שאני סובל - היא פשוט המשיכה
לחייך אלי את החיוך המעצבן שלה ולצחקק.
"לך לשירותים!", קרא קול במוחי, צווח בייסורים, "אתה חייב
לשחרר את מה שיש לך בבטן!"
"אני לא יכול!", עניתי לקול בעצבים.
"למה לא?", איבד הקול את עשתונותיו.
"כי אם אני אתחיל לתקוע שם נאדים כמו משוגע, כולם ישמעו אותי
ו..."
"שים זין! לא כואב לך?"
היססתי לרגע, יכלתי לחוש שאני מזיע - לא סתם מזיע, מזיע
מבפנים. הפעלתי את כל המערכות הפנימיות שיכלתי להפעיל בשביל
למנוע את ההתפרצות, אך בכל זאת היה קשה לי להחזיק את הכל
בפנים.
הסתכלתי עליה. היא המשיכה לספר לי את קורות חייה ולחייך.
לחייך, לכל הרוחות. החיוך הזה הרג אותי. בכל מקרה, היא עדיין
לא שמעה את הדיאלוג הקולח שהתנהל ביני לבין עצמי במעמקי מוחי.
"אז מה אם כואב לי?! אני לא הולך לעשות את זה! אם בכל זאת אני
רוצה איזה סיכוי איתה, אני אכלא את הכל בפנים עד השניה שאני
אצא מפה!"
"בוא'נה, אתה ממש מטומטם... אהה!!! כוס אמק!!! זה
כואאאאאב!!!!"
כאשר הקול הפנימי שלי החל לצרוח מכאבים השתקתי אותו והמשכתי
לסבול בשקט.
"אז מה אם היא נראית יותר טוב ממני וכל זה?...", שאלתי את עצמי
לפתע. התחלתי לחשוב על המצב שלי באותו רגע - למה בעצם אני
מתאמץ כל כך שלא לפדח את עצמי אם אני חושב שלא יצא מזה כלום?
למה אני לא עושה עם זה משהו? למה אני יושב כמו אידיוט ומקווה
שדברים יסתדרו מעצמם?...
"אני הולך עכשיו לוותר עליה?", המשכתי, "פשוט לצאת מביתה ככה
סתם ואחר כך להיות עצוב כל הדרך הביתה? נמאס לי מזה!". את
המשפט האחרון כמעט אמרתי בקול רם, אבל כל מה שנשמע ממנו זה
מלמול קל.
"מה אמרת?", היא שאלה לפתע וחייכה עוד פעם ("תפסיקי לחייך,
לכל הרוחות!").
כחכחתי בגרוני וגמגמתי מעט. היה לי קשה להגיד לה את זה אבל
הבנתי שהמקסימום שיקרה זה שהיא לא תסכים אז... החלטתי לנסות
בכל זאת, "אני אחיה", חשבתי לעצמי.
"תגידי, רוצה לצאת איתי ביום שישי?", שאלתי בשקט.
"סבבה! למה לא?", היא השיבה בעליצות. לפתע חשתי שמחה כפי שלא
חשתי הרבה זמן. מין גל כזאת של הרגשה טובה שהציף כל נים קטן
בגופי.
מי היה מאמין שזה יכול להיות כל כך פשוט? חשתי אקסטזה ענקית -
כאילו שלא משנה מה היה קורה באותו רגע, אני עדיין הייתי נשאר
שמח.
"אני חייב להגיד לך משהו שאולי זה באמת מוקדם מדי להגיד אותו,
אבל ככה אני מרגיש", המשכתי.
"כן?...", היא שאלה בחשש מסויים.
"אני אוהב אותך!", כמעט צרחתי, ואיתי, במקהלה ענקית של רעש
שקטע את השקט הרומנטי שאפף את החדר, יצא אחד מהנאדים הארוכים
והרועמים ביותר שאי פעם זכו להגיע לעולמנו. היה זה מהנאדים
האלה שהם בהתחלה מנסים לפלס את דרכם החוצה מהישבן בציוץ מעצבן,
וברגע שהם מצליחים למצוא פרצה, הם יוצאים רעש אדיר שמאפיין רק
נאדים איכותיים ביותר.
אני וחבריי היינו קוראים לנאדים מסוג זה "סאדאם חוסיין" בגלל
הגזים וכל הקטע הזה שהם עושים בלגן לא נורמלי כמו הרודן העירקי
בכבודו ובעצמו. באותו רגע, כשהשם הזה עבר במוחי, משום מה לא
צחקתי. אני והיא הסתכלנו זה על זו ולא אמרנו מילה לכל אורך
עשרת השניות בהן תרועת ניצחון הגזים על כוח הרצון שלי הציפה את
החדר.
אחרי שהרעש נגמר, התחיל הריח. היא ניגשה אל החלון הקטן שעמד
מאחוריה ופתח אותו באדישות כזאת, כנראה כדי שאני אחשוב לעצמי:
"המם, לא קרה כלום, החלון פתוח והכל בסדר עכשיו" - אבל שנינו
ידענו שזה לא ככה. אחרי כמעט דקה שישבנו ב"שקט שאחרי הסערה"
ולא פצינו את פינו, היא לפתע פתחה את פיה ואמרה: "אתה בהחלט
יודע לבטא את מה שיש לך בפנים, הא?".
"אני חושב שאני אלך עכשיו", גמגמתי. יצאתי מחדרה בלי להגיד לה
אפילו שלום. יצאתי מביתה ורצתי הרחק משם כמה שיותר מהר. הגעתי
לאיזה פארק והתיישבתי על אחד הספסלים. בכלל לא הפריעה לי
העובדה שהשעה היתה שתיים עשרה וחצי בלילה ושהמקום היה מלא
בטיפוסים מפוקפקים ביותר. אני פשוט ישבתי שם ורעדתי כמו משוגע
- ולא מפני שהיה לי קר.
הרבה זמן אחרי זה עדיין לא הצלחתי לעכל את מה שקרה באותו לילה.
כל פעם שהייתי רואה אותה בהפסקות בבית הספר היא היתה בורחת
ממני - או ההפך. ידעתי שיותר אני לא אדבר איתה לעולם.
כבר היו לי הרבה בנות אחריה - בנות שאני לא אשכח, בנות שכבר
שכחתי מזמן - אבל משום מה, כל פעם שאני מפליץ, אני לא מצליח
שלא לחשוב עליה וקשה לי לחנוק את דמעות הבושה שיוצאות
בטבעיות.
אבל בכל פעם שזה קורה לי,  אני לא שוכח להזכיר לעצמי שלפחות
אני יודע לבטא את מה שיש לי בפנים.