"בחיים, אבל בחיים לא הייתי יושב אצלו בתכנית" אמר אבנר, זו
הייתה השבת הראשונה אחרי שסיימנו את האימון. ישבנו כל החברה
בדירה שלו בקיבוץ. הורדנו בירות. עישנו ודיברנו על זיונים. עוד
שבת עם הרבה תוכניות שבסוף נגמרת לבד מול הטלביזיה. "בחיים אני
לא אשב בין הזונה הזו. לבין השחקן המובטל ואחכה שזה יפנה אלי
באיזו שאלה."
"מי בכלל ייקח אותך לתכנית כזו?" צעק לו יוסי המ"מ. לא
התערבתי בויכוח הייתי עסוק בלגמור את הבירה השלישית שלי,
ולחשוב מה קורה ביום ראשון שנעלה לקו.

מחיאות הכפיים ניתקו אותי באחת מהמחשבות ששקעתי בהם, "חיים אתה
יכל לספר לנו מה עבר לך בראש באותם רגעים?"
אורות הפרוזקטורים, המצלמות שהתמקדו בי, הקהל, מורכב ברובו
מחיילים לובשי מדים כמותי, כמו מה שהייתי, מחייכים צוחקים.
ושקט שקט מוזר שעטף לפתע את האולם החזירו אותי שוב לאותם רגעים
בלבנון, כל כך הרבה פרצופים וכל כך הרבה שקט.
זו הייתה יציאה רגילה למארב, ביצענו כבר מספר מארבים בקו
האחרון, ביצענו אותם לפי הספר כל אחד נע בדממה יודע את מקומו.
יציאה שגרתית לעוד מארב של 48 שעות שלאחריהם נחזור לשבוע נופש
בארץ, אני ויוסי המ"מ זזנו בראש הכוח, במרכז היה אבנר החובש.
לפתע נפתחה עלינו אש תופת אני לא יודע מאיזה כיוון היא הגיע,
עוד לא הספקנו להתרחק מהמוצב, עדיין היינו בתחילת התנועה,
נגועים בשאננות או במחשבות על החזרה. זה נראה כאילו היא נפלה
עלינו מהשמיים, כל השטח הואר בבת אחת. אבנר נפגע הוא עמד שם
במרכז האש, בפרצוף תמה לא מבין מה קרה או למה זה קרה דווקא לו,
מוקף באור והכל כל כך שקט כל כך הרבה שקט. יוסי המ"מ צעק בקשר
זה מארב, זה מארב וראיתי איך האש מגיעה אליו.

כל האור מכוון אלי ואני מתחיל להרגיש את החום מתפשט לי בגוף.
השקט באולם החזיר אותי בחזרה לחיים, ראיתי את המצלמות המתמקדות
בי, העיניים הנועצות, אימא, אבא החברה אורית, על מה הם חושבים
עכשיו, האם הם אומרים תודה על זה שחזרתי, על זה שלפחות אני
כאן.
החיילים בקהל מסתכלים בי במבטים מוזרים, אחד שהיה שם, אחד
שבאמת נתקל, לו יודעים האם למחוא כף או לכבד בדממה. אבל למה כל
כך שקט כאן "מה זה השקט הזה?".

אבנר בחיים לא היה בא לאולם לשבת בין ראש הממשלה לדוגמנית
המתחילה, עכשיו הוא שוכב בקיבוץ, ויוסי? הוא זרוק על איזה חוף
בהודו מחפש מחדש את האור "לילה טוב לצופים בבית ושבת שלום"
נפרד דן מהקהל, ואני, רק אני יושב כאן בשקט ורוצה את הרגליים
שלי בחזרה.