נוף בחלון הרכבת


[הערה גיאו-היסטורית: השיר נכתב ב-1960,
כשהרכבת לירושלים היתה מה-זה-פעילה
וישראל הצעירה "הסתדרה" בתחומי הקו
הירוק - טוב יותר מעכשיו בארץ ישראל השלמה.]


א

עיניי בנוף. בהן הנוף זורם.
צמא אני לנוף, והוא צמא לי.
הוא בלבבי גדישי תבואה עורם,
מריק חיצי שיריי מתוך התלי.

צהוב צהוב השלף בשדות.
הינה צורעה, גם אשתאול ניבטת.
שמשון, שמשון -
נופך עתיר חידות:
מן השפלה חומת הרים נובטת!

בית שמש.
שמשך - איה, שמשון?
עשן אפור אוכל בריאותיך...
עצבון-ליבך מעיב פני שמש-און...
הן שמשך, שמשון - במו כפיך!

חזון לך ומלט - הון אל-ספור,
הרך, שמשון, במלוא-חזו נושם אש.
נתוץ חרצובותיך וחפור -
חפור-
חפור -
אל תוככי השמש!


ב

נוקש גלגל, נוקש...
חוצבת הרכבת
בסלע שצימח איזוב בקירותיו.
סמוך-סמוך הקיר -
העין בו נוקבת,
ניצתת לגלות תפארת קורותיו:

שורק היכה בנחל ובני-אתון אוסר בו...
עיקול מדביק עיקול
אור - צל, אור-צל, אורצל.
הרים, הרים בני עוג, אל שפת העמק סרו:
לוהב חומו - מזה,
מזה - אופלו אוצל.

עיקול מדביק עיקול,
קרון רודף משנהו.
הבט,
אבני הגבול מנגד מלבינות.
"לאן?" - שורק הגיא, "לאן?" -
אך אין עונהו:
הגבול, בין דם לדם, חומק מלענות.


ג

...ומטפס ההר בין ציבורי סלעים,
גורר מאחריו קוצי סירה לאים,
נופש בצל חרוב
קורץ חן-חן לברוש
עוקף גזעי זיתים - ושוב פורץ בראש,

ושוב נסוג,
ושוב נוסע על רגליו
ואנו אחריו - קיטור וגלגליו,
ואנו אחריו -
קרון רודף קטר,
ובחלון תלויה ומרטיטה ביתר.


ד

אל מקומו רותק ההר באזיקיו:
סיגים שהקיאם השחיתו חזותו,
וקמו אוהביו
ושמו קו לקו,
נשמע ההר לצו - צו קץ פחזותו.

דורגו בו מדרגות,
ניטעו בתי חימר
ומחרשות של עץ פילחו שחמות עורו.
הקר זיוו ההר
כי דם ליבו חמר,
ושאור פריו שמר למוקירי אורו.

איתן, שקט וגא על סביבותיו הוא תר,
אוצר בחביונו מורשת בני-בוניו.
הנדר לא הותר -
על מקומה ביתר,
שוב קרקעה בותר ויבולו הוא נב.

שוב מבקיעים עלי-בתים את קליפתו,
עורגים אל רביבי פטפוט זאטוטים:
להיכבש בהר - ולא לכבוש אותו,
חיים לטעת בו - ולא גוויות מתים...


ה

הואדי גח אל המישור.
רמה פושטת חמוקיה.
כל גבע - גש והמישו,
עריית קרקע - נוגהה בוקע...

מסגד מצריח מגדלו.
לבת-בתים ליבך שואבת.
חומה (ממש!) ומגדלות...
שיר-השירים חקוק באבן!